בשנות הקמת גוש תל מונד ניתן לחלק את היחסים עם הערבים לשניים: מצד אחד (על פי עדותם של בני דור המייסדים) היחסים היו טובים וחבריים, היישוב נעזר בערבים, צירי תנועה ראשים עברו בסמוך ליישובים, הערבים עצרו ביישוב ועסקו במסחר זעיר, ואף נהגו לשתות ולאכול ביחד עם יהודים בבתיהם. הערבים אף סייעו בבניית הישוב על ידי כך שהביאו את חומרי הבניה שלא נמצאו במקום עם שיירות הגמלים. בשלב זה הערבים עדיין לא פעלו באופן לאומני, מושג זה עוד לא התעורר. מצד שני, הערבים ניצלו את שהותם המוקדמת והיכרותם את השטח של היישוב לביצוע גנבות. המצב הקשה כפי שמתואר במכתבו של אלכסנדרוביץ, מפקד מחנה תל מונד, מתבטא בעיקר בנושא הגנבות ובחוסר היכולת והאמצעים לפעולה כנגד תופעה זו. עוד במכתבו מציין אלכסנדרוביץ שקיבלו הבטחות מהמזכירות הארצית של אגודת השומר לסידור שמירה, אך דבר זה לא קרה. ניתן להבין את מצבו הקשה (כלכלי) של הארגון מכך שהמתיישבים היו צריכים לממן מכיסם את הוצאות ההגנה (גדרות, שמירה). למרות שמצוין שארגון השומר מימן חלק מהשמורים ואף רכש נשק. במודעה במושב עין ורד מתאריך 30.07.35 מצוין שהשומרים חברי המושב מזלזלים בשמירה ובביטחון (נעשו פריצות בגדר, על ידי החברים, על מנת שיהיה להם יותר קל לצאת לשדות). ניתן להסיק מכך שמצב הביטחון היה שפיר ורגוע. ועד המושב נאלץ להכריז על ענישה לפוגעים בשמירה ובגידור.
יחס השלטון הבריטי - הגנבות ביישובים הפכו לבלתי נסבלות על פי תאורו של אמסטל אשר מציין מספר אירועים בפרק זמן קצר, לאחר כל אירוע הגישו תלונה למשטרה הבריטית שהייתה אמורה לטפל הפורעים ובגנבים. דבר זה לא קרה והבריטים לא פעלו על מנת לעצור את הגנבות, אדרבא המשטרה הבריטית ניסתה לטשטש ראיות ולהסתירן.
לאחר הגנבות הרבות הוחלט במושב עין ורד להטיל מספר הגבלות על היחסים עם הערבים, הוחלט: ״אסור להשהות ערבי סמוך לשקיעת השמן וכן גם להזמין אותו לשעה מוקדמת לפני זריחת השמש. השומר ירחיק כל זר מחצרות ומגבולות היישוב״.
הגדרת שווקים - מותר לקנות רק מיהודים ולא מערבים. למרות זאת יהודים לא נשמעו וקנו מערבים, ועקב כך הוחלט להטיל עונש על העבריינים.
איסור נוסף שהוטל, היה על כניסת ילדים ערבים ליישוב בכל שעה.
הכוונה על פי הבנתי היא ניסיון להתנתק מהערבים הן מבחינה פיזית (ואולי ע״י כך התמעטו הגנבות) והן מבחינה כלכלית ואי יצירת כל תלות בהם. ניתן לומר על פי המסמכים והעדויות שעד שנת 1936 (תחילת המאורעות) היחס בין הערבים ליהודים היה בדרך כלל יחס שכנות פורה ומוצלח.
בשנות הקמת גוש תל מונד ניתן לחלק את היחסים עם הערבים לשניים: מצד אחד (ע״פ עדותם של בני דור המייסדים) היחסים היו טובים וחבריים, היישוב נעזר בערבים, צירי תנועה ראשים עברו בסמוך ליישובים, הערבים עצרו ביישוב ועסקו במסחר זעיר, ואף נהגו לשתות ולאכול ביחד עם יהודים בבתיהם. הערבים אף סייעו בבניית הישוב על ידי כך שהביאו את חומרי הבניה שלא נמצאו במקום עם שיירות הגמלים. בשלב זה הערבים עדיין לא פעלו באופן לאומני, מושג זה עוד לא התעורר. מצד שני, הערבים ניצלו את שהותם המוקדמת והיכרותם את השטח של היישוב לביצוע גנבות. המצב הקשה כפי שמתואר במכתבו של אלכסנדרוביץ, מפקד מחנה תל מונד, מתבטא בעיקר בנושא הגנבות ובחוסר היכולת והאמצעים לפעולה כנגד תופעה זו. עוד במכתבו מציין אלכסנדרוביץ שקיבלו הבטחות מהמזכירות הארצית של אגודת השומר לסידור שמירה, אך דבר זה לא קרה. ניתן להבין את מצבו הקשה (כלכלי) של הארגון מכך שהמתיישבים היו צריכים לממן מכיסם את הוצאות ההגנה ( גדרות, שמירה). למרות שמצוין שארגון השומר מימן חלק מהשמורים ואף רכש נשק. במודעה במושב עין ורד מתאריך 30.07.35 מצוין שהשומרים חברי המושב מזלזלים בשמירה ובביטחון (נעשו פריצות בגדר, על ידי החברים, על מת שיהיה להם יותר קל לצאת לשדות). ניתן להסיק מכך שמצב הביטחון היה שפיר ורגוע. ועד המושב נאלץ להכריז על ענישה לפוגעים בשמירה ובגידור.
יחס השלטון הבריטי - הגנבות ביישובים הפכו לבלתי נסבלות על פי תאורו של אמסטל אשר מציין מספר אירועים בפרק זמן קצר, לאחר כל אירוע הגישו תלונה למשטרה הבריטית שהייתה אמורה לטפל הפורעים ובגנבים. דבר זה לא קרה והבריטים לא פעלו על מנת לעצור את הגנבות, אדרבא המשטרה הבריטית ניסתה לטשטש ראיות ולהסתירן.
לאחר הגנבות הרבות הוחלט במושב עין ורד להטיל מספר הגבלות על היחסים עם הערבים. הוחלט:״שאסור להשהות ערבי סמוך לשקיעת השמן וכן גם להזמין אותו לשעה מוקדמת לפני זריחת השמש. השומר ירחיק כל זר מחצרות ומגבולות היישוב״.
הגדרת שווקים - מותר לקנות רק מיהודים ולא מערבים. למרות זאת יהודים לא נשמעו וקנו מערבים, ועקב כך הוחלט להטיל עונש על העבריינים.
איסור נוסף שהוטל, היה על כניסת ילדים ערבים ליישוב בכל שעה.
הכוונה על פי הבנתי היא ניסיון להתנתק מהערבים הן מבחינה פיזית (ואולי ע״י כך התמעטו הגנבות) והן מבחינה כלכלית ואי יצירת כל תלות בהם. ניתן לומר על פי המסמכים והעדויות שעד שנת 1936 (תחילת המאורעות) היחס בין הערבים ליהודים היה בדרך כלל יחס שכנות פורה ומוצלח.
לאה שביט
מן הימים הראשונים במושב פגשנו בשכנינו הערבים, כשהם באו רכובים על חמורים למכר ירקות וביצים למתיישבים החדשים. את הפרות הראשונות במשק - והחמורים קנו מן הערבים. לא פעם התגלו הערבים כסוחרים ממלחים. כשהם הערימו על המתיישבים הראשונים שלא ידעו את תורת החקלאות. הם הביאו פרה שלא חלבוה יום או יומיים. המתיישב חלב מלא הדלי, אך לדאבון לבו התבררה התרמית כבר למחרת היום כי הפרה אינה מן המניבות ביותר. גם תבן לפרות וגרעיני דורה לעופות קנו מהערבים.
באותם הימים היו הדרכים, דרכי עפר, ורק חמורים וגמלים יכלו לעבור בהן. כאשר החלו לבנות בתים בכפר היו הערבים מביאים בשירת גמלים את חמרי הבנים - זיפזיף וחצץ. אנו הילדים אהבנו מאוד לראות איך הערבים מבריכים את הגמלים כשהם משמיעים מגרונם חרחור ארוך חר...חר...חר...הגמל היה קורס תחתיו, הערבי היה מתיר את החבל, הזיפזיף נשפך על הערמה שהלכה וגדלה. כל ביקור של הערבי היה נגמר ליד ברז המים. הוא היה רוחץ אץ ידיו פניו ורגליו, משקה את חמורו וממלא מים בכליו. באותם ימים לא ידעו הערבים לקדוח בארות עמוקות, וכדי לשמור על יחסי שכנות טובים התירו לערבים לבוא ולהשקות את עדריהם ולמלא מים בכליהם.
לעתים השתמשו הרועים ברשות זו לרעה. הם היו עולים לרעות את עדריהם בתוך הפרדסים ומחבלים בנטיעות. אז היו באים השומרים (ברכיב על סוסים) לגרשם מן השטח. לעתים התפתחו תגרות קשות בין הערבים שרצו להרוס ואף לגנב. לבין העובדים והשומרים.
תקופה קשה הייתה בזמן המאורעות. הערבים התנכלו ליהודים בכל הארץ. בתקופה זו לא נראו ערבים בכפרינו, רק שמענו מדי פעם יריות והורינו עסוקים היו בשמירה. מעל גגות הבתים הקיצוניים בכפר הציבו זרקורים לשמירה. ליד הזרקורים שמרו אמהות על פי תור ובעמדות מסביב לכפר שמרו הגברים.
בימי מלחמת השחרור נתק הקשר עם הערבים. הם זממו להרס את הישובים. ירו ותקפו. במיוחד סבל הישוב הדל שהיה בכפר יעבץ שהיה מבודד ביותר.
בוקר אחד יצאו המונים רבים מטול כרם לעבר הישובים כשהם יורים וצועקים. המגנים נלחמו בחירוף נפש כדי להדוף את המתקיפים. הקרבות גברו.
יום לפני הכרזת המדינה נערך קרב אכזרי בין חיילנו לבין חיילי צבא עיקרי שהיו בכפר טירה. בקרב נורא זה נפלו הרבה מבני הגוש.
לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, הגיעו תגבורות של חיילים ונשק, והצבא הערבי הלוחם נהדף. טירה ושאר הכפרים בסביבה נכבשו על ידיד צבאנו. הם היו צריכים להסתגל לחוקי מדינת ישראל.
אסא ברטוב, 15.5.2009
כבר חלף חודש מאותו לילה של הכ״ט בנובמבר, השמחה הקצרה התחלפה לדאגה ומתח. תקריות של ירי בדרכים, קורבנות ראשונים ותכונה לימים קשים שיבואו.
החברים משתדלים להמשיך את שיגרת ימי העבודה על אף נטל השמירה בלילות המקשה ומכביד. הפרדסים עמוסי פרי ועונת הקטיף עומדת בפתח. השנה קיוו לצאת מהשנים הקשות של מלחמת העולם שבהן לא שווקו את התפוזים והפרי נרקב מחוסר שווקים, שיקמו וטיפחו את הפרדסים וקיוו כי סוף סוף יראו מהן נחת, והנה שוב ענני המלחמה מתקדרים מעליהם.
היחסים עם ערביי הסביבה - תושבי טירה ומיסקי לא כמו תמול שלשום גם אם כי מעולם לא הצטיינו בחיבה יתרה. אמנם הם עדיין עוברים על יד המושב בשיירות צבעוניות השבות מאדמות ואדי פאליק, כאשר הגבר רוכב על החמור המוביל והנשים צועדות רגלי כשחבילות זרדים נישאות על ראשיהן, אבל המבטים הם לא כתמול שלשום, העיניים המציצות מבעד לכפיה העוטפת את ראשם מביעות שנאה או התעלמות. גם מוחמד סוחר התבן שהיה בן בית שמושב ומכיר את כל החברים ואת משקיהם מסתובב לו כמו טווס ברחוב, מתגרה בזקני הכפר ואומר להם כי בקרוב הוא יירש את משקם לאחר שהצבא האנגלי יעזוב את הארץ והכנופיות יגרשו את היהוד, והוא רק צריך לבחור לו את המשק המוצלח ביותר…
חקלאים לא ״אוהבים מלחמות״, תמיד הן באות להם בעונה הלא נוחה, כי ״איך אפשר לעשות מלחמה כשעליך לקטוף את הפרי או בדיוק לקצור את השדה״? מילא מלחמה קצרה בין העונות… אבל העבר מלמד אותנו כי מלחמות הן ארוכות ורבות שנים, רק יצאו ממאורעות הדמים של 1939-1936 ובאה עליהם מלחמת העולם השנייה, והנה הם כבר סוגרים עשר שנים של פורענויות.
ובאין ברירה מתארגנים לחיות עם זה, לשלב את העבודה עם ההגנה, אוגרים נשק ומגבירים את השמירה, ובאותה עת מכינים את בתי האריזה המצויים בלב הפרדסים, פורשים את המחצלות על הקרקע כי האריזה נעשית בישיבה על הארץ, מארגנים את צוות העוטפים, האורזים, המבררים והנגרים וכל משפחה מתארגנת לקטוף את פרי פרדסה בתורה. ימי הקטיף שהיו ימי פעילות וחג לילדים הופכים עתה לימים של דאגה. השהות בפרדסים מסוכנת, שכנינו מטירה שהפרדס בקרבתם מוצאים את האזור כר נוח לפעילותם, גנבות ואיומים על חיי הקוטפים, יש צורך להגן על העובדים עם נשק ביד.
הקטיף והאריזה מתנהלים כעת תחת השגחה, כל יום מתייצב חבר מהמושב עם רובה לשמירה והרתעה. במחסן הנשק מצויים שלושה סוגי רובים, הראשון רובה אנגלי שקצהו כמו אפו של כלב בולדוג אנגלי - פחוס וחסר, השני קרבין איטלקי - רובה קצר שלא תמיד יורה כאשר סוחטים את ההדק, אבל כשהוא כבר פולט ירייה - כתפו של היורה בסכנת נקיעה בגלל הרתיעה הנוראית שלו, והשלישי הוא הרובה הקנדי האמין והאהוב על כולם, כבד, יציב ומשרה ביטחון, ואת אותו רובה נוטל החבר ליש מוקדם בבוקרו של יום קטיף, עליו מוטלת היום שמירת העובדים.
הבוקר קר מאד הוא חובש את כובע הגרב ולובש שינל (מעיל צבאי כבד) ויוצא לאבטח את הקוטפים בטרם יגיעו לעבודה. כדרכו הוא מתיישב לו בפינה רחוקה המשקיפה על הפרדס ועל הדרך לטירה, הקוטפים כבר הגיעו לפרדס והתחילו בעבודתם - לא לפני שעברו ביקורת ציפורניים קפדנית לאבטחת שלום הפרי. שקט ושלווה נסוכים על האזור, שמש חורפית נעימה עולה ומחממת, ותנומה מתוקה נופלת על ליש.
כמה זמן נמנם הוא לא זכר אבל מה שהעירו היה חבטת גרזן קשה בכתפו, והעובדה שהרובה הקנדי נחטף ממנו עוד בטרם התעשת על ידי ערבים שארבו לו וציפו להזדמנות נאותה. וכשם שאיש לא ראה אותם בבואם כך לא נראו בהעלמם.
ליש ההמום זעק לעזרה. עבודת הקטיף נפסקה ואנשי הביטחון במושב התכנסו לטכס עצה.
״מועצת המלחמה״ הייתה קצרה והחלטית - יש להשיב את הנשק והכבוד האבוד.
למחרת היום יצאו מספר חברי המושב הידועים כבעלי ״ידיים קשות״ לפעולה. עדר כפר טירה המונה כמאתיים וחמישים ראש אשר רעה בשדות, נתפש, הרועים ״טופלו״ בהתאם ונשלחו לכפרם לבשר את הבשורה המרה, הפרות צעדו באי סדר נוראי לעבר מכלאה במושב כי לא היו רגילות ״לרועים״ החדשים…
לנכבדי טירה שהגיעו הוסבר שעד שלא יוחזר הרובה לא יושב העדר, אמנם הם נשבעו בזקנו של הנביא ״שמכפרם השקט ושוחר השלום…״ לא יצאו השודדים אבל כמחווה של רצון טוב הם ידאגו להביא רובה אחר, ואכן לאחר מספר ימים הוחזר רובה והפרות שבו לכפר מולדתן אם כי לא כולן, חלק מהן סיימו את חייהן באטליז של וולולה הקצב ״כדמי טיפול בפרשה״.
ומה קרה לחבר ליש שנרדם על משמרתו? הוא נלקח למעצר בבניין תחנת המשטרה שעל כביש 4 שאך זה פונתה על ידי הבריטים, והיה לעציר העברי הראשון שחנך את אותו ״מוסד״…