ההגנה בגוש תל מונד
תל מונד נוסדה בשנת 1929, ע״י ״החברה למטעי ארץ ישראל״, מספר העובדים בה היה מצומצם. החברה התמקמה בגבעה שלטת - אזור מחנה תל מונד ושם בנתה את המבנה הראשון ומספר צריפים, כאשר השמירה הופקדה בידי שני צ׳רקסים יהודים.
מאורעות תרפ״ט לא השפיעו באופן מעשי. לא היו נפגעים בנפש והנזק לרכוש היה מזערי. ניתן לומר שמאורעות אלה גרמו בעיקר לעיכוב הקמת ״חברת מטעי ארץ ישראל״ והקמת היישובים באזור זה.
מאורעות 1936 לא פסחו על גוש תל מונד, סמוך למאורעות הבינו ביישוב שיש צורך לחזק ולהעצים את ההגנה, וכך דאג מרכז ההגנה לצייד את היישוב בנשק. אז הובאו מקלעים מפולין ודאגו שכל יישוב יקבל שני מקלעים עם תחמושת מספקת. בתל מונד התארגנה קבוצה ניידת להגשת עזרה במקרה של התקפה על אחד היישובים בידיהם הייתה מכונת ירייה כבדה מתוצרת אוסטרית. כשפרצו המאורעות עמד כל היישוב על רגליו בכוננות מתמדת, אנשים עבדו ביום ובלילות יצאו לשמירה בעמדות.
הסוכנות היהודית תבעה מהממשלה הבריטית לחלק ליישובים נשק הגנתי ברישיון ובשכר מטעם הממשלה הבריטית. וכך הוקם כוח עברי - הנוטרות.
בגוש תל מונד כמו בכל הארץ היו תחנות נוטרים (בחרות, בעין ורד, בכפר הס ובתל מונד). בכל יישוב היה מחסן נשק ממשלתי רשמי.
בטחון והגנה 1935-1929
תל מונד נוסדה באוג׳ 1929, על ידי ״החברה למטעי ארץ ישראל״, מספר העובדים בה היה מצומצם. החברה התמקמה בגבעה שלטת - אזור מחנה תל מונד ושם בנתה את המבנה הראשון ומספר צריפים, כאשר השמירה הופקדה בידי שני צ׳רקסים יהודים.
בעבודת הפרדסים עבדו פועלים שכירים, שהוסעו יום יום לעבודה מכפר סבא לתל מונד. מים לשתייה לא היו והמים הובאו מהכפר הערבי טירה. המאורעות שפרצו בחודש אב תרפ״ט הביאו לכך שהפועלים מכפר סבא לא יכלו להגיע לעבודה בפרדסים. ערביי טירה ״מלאו״ את חלקם במאורעות תרפ״ט בכך ששרפו צריפים אחדים וגרמו נזקים למחנה, אם כי הנזקים היו מועטים.
למעשה מאורעות תרפ״ט לא השפיעו באופן מעשי. לא היו נפגעים בנפש והנזק לרכוש היה מזערי. ניתן לומר שמאורעות אלה גרמו בעיקר לעיכוב הקמת ״חברת מטעי ארץ ישראל״ והקמת היישובים באזור זה.
בסיום המאורעות, מנהל חברת מטעי א״י, ביקש מהממשלה הבריטית לקבל את המשק תחת חסותו, חברת ״מטעי א״י״ הייתה בבעלותו של הלורד מלצ׳ט - אלפרד מונד אשר היה נתין בריטי ולאור זאת דרש מנהל החברה שמירה בריטית. הבריטים נענו לדרישתו ושלחו מיד עשרה חיילים בריטיים. החיילים קבעו סדרים מסוימים, כגון: הפועלים לא יוסעו אלא יישארו במקום עבודתם ומדי פעם יסיירו בסביבה. כששקטו הרוחות והמצב חזר לקדמותו, עזב אחד השומרים הצ׳רקסים את המקום.
בזמן זה, דווקא בתקופת רגיעה, נשלח מטעם מרכז ההגנה בתל אביב החבר דב יפה כאחראי לביטחון הנקודה (היישוב). דב יפה הביא עמו באופן בלתי חוקי, עשרה רובים עם כדורים ואלה הוטמנו מתחת למדרגות של אחד הצריפים, בו התגוררו העובדים.
מתוך: ארכיון לתיעוד גוש תל מונד: אורון טל, 2001, סמינריון ההגנה והביטחון ביישובי גוש תל מונד - 1929 - 1948, אוניברסיטת חיפה.
הנוטרות בגוש תל מונד
מאת צבי בן ארי (וו׳צינה)
בגוש תל מונד כמו בכל הארץ היו תחנות נוטרים, בחרות, עין ורד, כפר הס, ותל מונד. בכל ישוב היה מחסן נשק ממשלתי רשמי ועליו היה ממונה קורפורל שהיה אחראי לאמן את ״המושבניקים״ שהם בעלי תעודת שוטר מוסף, להוציאם לשמירה עם הרובים בשובם לקבל את הנשק ולספור את הגדורים, לדאוג לניקיון הנשק, ולרשום הכל ביומן התחנה.
ב־1941 שוב בלחץ הסוכנות ולאור התפתחות המלחמה (התקדמות הגרמנים לצפון אפריקה). הוחלט ע״י השלטונות הבריטים לתגבר את חיל הנוטרים במספר גדול של מתגייסים, במתן כלי רכב וסוסים להקמת משמרות נעים.
במסגרת הגיוס הזה גויסו באזור הגוש למעלה מ־150 נוטרים שביניהם הייתי גם אני.
ב־1 ביוני 1941 גויסנו בטול כרם. לאחר בדיקה רפואית הושבענו להיות נאמנים להוד מלכותו מלך בריטניה ולממשלת המנדט והועברנו למחנה אימונים. המחנה הוקם בשטח בו היה המחנה של העובדים שנטעו את הפרדסים ליד כפר הס. ליד הצריפים הוקמו אוהלים רבים, באחד הצריפים הוקם מטבח וחדר אוכל ובבנין המ״ן התמקמה מפקדת המחנה. למחנה אימונים היו שני סוגי מפקדים ומדרכים. המפקדים מטעם ההגנה שבראשם חיים קרמר (כרם) ז״ל ומפקדים מעם השלטונות שהיו הסרג׳נטים: אלכסנדרוביץ מרדכי אלקיים, מאיר נובקי וטוביה ברצקי.
כמו כן היו המדריכים מטעם ההגנה, מונדק, צבי גרמן מישאל שחם ועוד.
מי לתחנות ומי ליחידות המשמר הנע.
בקורס עברנו אימוני נשק, תרגילי סדר ואימוני שדה ואימון הכיתה והמחלקה.
אני הוצבתי למשמר הנע אשר הוקם באותו זמן שמפקדם היו סרג׳נט בנימין מנקין וקורפורל דנקה מיצפון. לרשותנו היו שמונה סוסים. מיד התחלנו באימוני רכיבה ובטיפול בסוסים, המדריך היה דנקה מצפון שהיה גם מדריך בחיל הספר בעבר הירדן .
התפקידים של המשמר הנע היו כדלקמן:
התפקידים הרשמיים:
לקיים סיורים בין הישובים בגוש, לסייר ולאבטח את העובדים ואת היבולים בשדות ובפרדסים. כמו כן הוטל עלינו לסייר ולסמן את כל השטחים שניתן להנחית עליהם מטוסים ודאונים. כפי שעשו הגרמנים בכרתים לכיבושה. עם התקרבות צבאות רומל לאל עלמיין.
התפקידים מטעם ההגנה:
1. לאפשר לחברי ההגנה להתאמן בנשק הרשמי שלנו ולהבטיח שלא יתפסו ע״י הבריטים.
2. לאפשר לאנשי הפלמ״ח מקיבוץ רמת הכובש להתאמן במכונות ירייה ומרגמות ״3 בפרדסים, כאשר אנו מאבטחים אותם מעל הסוסים שלא יופתעו ע״י הבריטים בסיוריהם.
3. תפקידים שהיו סודיים כמו: אבטחת מפעל לייצור נשק של ההגנה בפרדסי הגוש.
אני לדוגמא נשלחתי לקורס מ״כים ברמת יוחנן והוטל עלי להקים פלוגת גדנ״ע בגוש ולשמש מפקדה. לאמן את הפלוגה אימונים צבאיים שיטתיים במסדרת גדוד הנוער הנפתי. זאת בנוסף לתפקידי כנוטר במשמר.
על ההגנה בגוש תל-מונד
באוגוסט 1929 הוקם מחנה תל מונד על ידי חברה מטעי א״י. השמירה על המחנה הופקדה בידי שני צ׳רקסים יהודים.
הפועלים השכירים הוסעו מדי יום לעבודה מכפר סבא לתל מונד וחזרה, כשפרצו המאורעות בקיץ 1929 לא באו הפועלים מכפר סבא ושני היהודים צ׳רקסים שמרו על המחנה. ערביי טירה השכנה שיתפו אף הם את עצמם במאורעות תרפ״ט, שרפו צריפים אחדים וגרמו נזקים למחנה.
מנהל מטעי א״י, קסטילנסקי, דרש שהממשלה תגן על המחנה, שכן המשק היה קניינו של נתין בריטי - סר אלפרד מונד. השלטונות נענו בחיוב לתביעה זו ושלחו לתל מונד עשרה חיילים בריטים, החיילים קבעו שהפועלים לא יוסעו אלא יישארו במקום העבודה, ומדי פעם היו מסיירים בסביבה. כששקטו הרוחות עזב אחד השומרים הצ׳רקסים את המקום. מרכז ההגנה בתל אביב שלח לתל מונד את דב יפה ז״ל (לימים חבר מושב ״חרות״) כאחראי לביטחון היישוב. יפה הביא עמו עשרה רובים עם כדורים (כמובן באורח לא חוקי) שהוצפנו בצינור מתחמת למדרגות של אחד הצריפים, שהעובדים התגוררו בו.
לא פעם התנכלו לנו הערבים. אי פעם ירה ערבי על הפועלים בזמן החריש, האגרונום גרא וויצמן תפס רובה ציד, שהיה לו ברישיון, והשיב אש לתוקפים. הערבים התלוננו בפני השלטונות הבריטים שהיהודים התנפלו עליהם ואף הביאו עדים שהעידו כי אחד מהם נפצע. גרא וייצמן נאסר ע״י משטרת טול כרם, ואחרי מאמצים רבים טושטש הדבר וגרא וייצמן שוחרר.
ההגנה הייתה תמיד בכוננות ובדריכות, ובמיוחד לפני ה־2 בנובמבר בנועד להפגנות נגד הצהרת בלפור. ה״הגנה״ הכריזה על מצב כוננות בכל הישובים בארץ סמוך לאותו יום ולתל מונד נשלח עוד לפני כן מפקד מוסמך, יחזקאל בן דוד ז״ל, לארגן ולהדריך את האנשים במקום.
לפני ה־2 בנובמבר באה למחנה תל מונד מכונית קטנה, ועל הבריכה בהרצלייה הופקדו שומרים, שהשקיפו כל הזמן לכיוון תל מונד, המכונית הקטנה הזאת הייתה צריכה לאותת להרצלייה במקרה של התנפלות על המחנה.
במחנה נשאר, כשומר קבוע צ׳רקסי אחד בשם שאולוב, ואהרן וויצמן (לימים חבר עין ורד) נתמנה לאיש הביטחון הוא היה איש ה״הגנה״, שנשלח לתל מונד והביא עמו שני אקדחים - ״מאוזר״ ו״פאראבלום״, בערבים הדריך את העובדים להשתמש בהם ובצריפו סידר ״סליק״ עבורם.
באביב 1930 התחילו לנטוע פרדסי תל מונד ובמחנה התרכז ציבור גדול של פועלים. רובם היו חברי ארגון ״יזרעאל״, ומיעוטם חברי הארגון החקלאי ״תל אביב״ (אח״כ עין ורד) וחברי ארגון ״חרות״.
במארס 1930 באתי למחנה תל מונד. איתי באו החברים ישראל לוין ויעקב בורטניקר (בוקר). באנו מהמושבה בנימינה לתחנת הרכבת בקלקיליה, ומשם הלכנו ברגל לתל מונד. זה היה בשבת. כשעברנו בכפר טירה קידמו את פנינו ערביי המקום במטר אבנים. רק בנס יצאנו בשלום והגענו עם חשכה לתל מונד. במחנה תל מונד היו אז רק כמה צריפים שנועדו לעובדי ההנהלה של ״מטע ארץ ישראל״ ושני צריפים ארוכים לרווקים.
בתל מונד התייצבתי מיד לפני מפקד ההגנה המקומי, הח׳ יחזקאל בן דוד ז״ל. לאחר שהשמעתי את ״הסיסמה״, קיבלני בשמחה, כתוספת כוח למקום. לפי התרשמותי הראשונה, לא נראו לי סדרי הביטחון במקום משביעי רצון, בין היתר הגעתי למסקנה שיש להיפטר בהקדם מהצ׳רקסי שאולוב, שלא נראה לנו מהימן. באנו בדברים עם ההנהלה של ״מטעי א״י״ ושאולוב פוטר. בהסכמת ההנהלה הוקם במחנה צריך מיוחד עשוי פח עץ כמרכז ההגנה במקום. הצריף הוקם על אם הדרך בואכה כפר הס ורצפתו מבטון. אהרון וייצמן ואני הוצאנו את הנשק מה״סליק״ הקודם, שהיה מתחת למדרגות של בנין ההנהלה והעברנו אותו למקום החדש. בחצר סידרנו מחסן נשק קרוב למחסן האימונים, ושם הוטמן הנשק. העבודה הזאת ארכה שעות אחדות, וכאשר סיימנוה טשטשנו את העקבות והסימנים של גרירת הצינור עם הנשק. את האנשים אימנתי בערבים. כל ערב נקראה קבוצה אחרת לאימונים היה צורך להוציא את הנשק מהסליק לכל אימון ולהצפינו שוב לאחר האימונים כשחלה ארגעה בסביבה נתמנה ראש השומרים מארי ספקטור ז״ל כמוכתר המקום.
הישוב היהודי החדש בתל מונד היה מוקף ערבים מכל הצדדים: מדרום מזרח - טירה, ממזרח - טול כרם, מדרום - קלקיליה, מצפון מערב שבט בדווי בשם פטיקלין וואד פאליק (פליג), מצפון מנסורים (היום עין שריד) ומדרום כפר מיסקה (היום משמרת).
החלטנו להכשיר צוותות מדריכים לכל ישוב לחוד, ואורגן הקורס הראשון למ״כים בתל מונד בהדרכתו של יחזקאל בן דוד. בקבוצת ההדרכה הראשונה היו שמונה אנשים ( מכפר הס הח״ח: יוסף קינמון, יעקב סורוקר, מאיר בן נפתלי ומשה מלמוד), ועליהם הוטל להדריך את אנשי כפר הס. מתל מונד: טוביה פחטר ואהרן צירלין ומעין ורד: לדרמן ואהרן וייצמן. הקורס נמשך חדשים אחדים ולטכס הסיום באו מפקדים - בוחנים מוסמכים מהסביבה.
בשנת 1931 התחלנו להקים את הקשר בין הישובים בסביבה. צריך היה ללמד את תורת האיתות בלילה לפי שיטת מורס באותה שנה נסתיימה בניית הקומה השנייה של בניין ההנהלה של חברת מטעי א״י. גג הבניין היה שטוח עם מעקה ושימש היטב את צרכינו.
באותה שנה הביאו הבריטים ארגזים עם נשק ליישובים. הארגזים היו חתומים בחותמות דונג, הארגז שהוא לתל מונד הכיל שישה רובים עם כדורים. סגן מפקד משטרת טול כרם, בא לאמן את אנשי המקום בשימוש ברובים. אלה היו רובי צייד מסוג טוב. לצורך האימונים היו פותחים את הארגז, ואחרי כן סוגרים אותו בחותם דונג. האימונים כללו גם תרגולי אזעקה ואיתות בלילה.
על קצין המשטרה האנגלי דוגלאס דאף רווחו אז דעות שונות בארץ. לאחר שעזב את הארץ ב־1933 כתב ספר על עבודתו בארץ כמפקד המשטרה באזור טול כרם, ובו הוא מצטייר כאיש חוק קפדני. דעתו הייתה, כי הואיל והצהרת בלפור היא הצהרה חוקית שניתנה ע״י ממשלת הוד מלכותו - צריך לקיימה ככתבה וכלשונה.
השנת 1932 עלו על אדמת חווארת (עמק חפר) אנשי ארגון ויתקין, והמתיישבים הראשונים התמקמו בבנין הדו קומתי הידוע של כפר ויתקין. יום אחד נצטוויתי על ידי המפקד יחזקאל בן דוד ללכת לשם יחד עם בנו של בלאשר, שידע איתות, כדי להקים קשר בין תל מונד לואדי חוואראת.
ביום שישי אחרי העבודה יצאנו לדרך, אני רכוב על חמור לבן, וחברי על פרד. לבנו של בלאשר היה רובה ציד, ולי אקדח, מתחת לחגורה. בדרך פגשנו הרבה ערבים, כי זו הייתה עונת המיקשות. עישנו סיגריות, וכשבא לקראתנו ערבי כיבדנוהו בסיגריות ונפרדנו ממנו בשלום. עם חשיכה הגענו לוואדי חווארת, ובאותו ערב הקימונו את הקשר עם תל מונד.
כשהתחלנו להתקשר הם תל מונד הודיעו לנו שבאו שוטרים בריטיים, והם נכנסו לבניין.
ליתר בטחון מסרתי את האקדח למישהו, ולשאלות השוטרים שעלו על הגג: ״מי אתם ומה מעשיכם כאן?״ ענינו שאנחנו ״צופים״ ומאותתים אל תל מונד. להפתעתנו לקח אחד מהם את האיתות שלנו והתחיל מאותת למשטרת טול כרם. הוא היה אתת מוסמך. הוא שוחח עם תחנת טול כרם כחצי שעה, אחרי כן החזיר לנו את המכשיר ונפרד מאתנו בידידות. לפני כן סיפר לנו שנשלח ע״י הקצין דאף לפטרל על הישוב החדש ולהגן על המתיישבים החדשים בואדי חווארת. כשעלינו להתיישבות בכפר-הס נבנתה הבריכה עם מעקה. הואיל ומגדל הבריכה היה יותר גבוה מבנין ההנהלה של מטעי א״י, נקבעה עליו התצפית. לפקד האיתות נתמנה החבר שלמה ולדמן. הוא ארגן קבוצת איתות שעמדה בקשר עם הסביבה כולה. לאחר העלייה על הקרקע בכפר הס, נתמנה ע״י ההגנה למפקד המקום יוסף קנמון. הנשק נרכש וסופק לנו ע״י ההגנה. אך צריך היה לשלם עבורו, וכסף היה אצלנו בימים ההם מצרך נדיר.
בצרכניה עבד אז יצחק רוטנברג, והוא דאג לכספים. עד היום קשה לי להבין איך השיג רוטנברג את הכספים לרכישת הנשק. שאיפתנו הייתה שלכל מתיישב יהיה נשק אישי.
לאחר שקנמון התפטר מתפקידו, נתמנה כמפקד שלמה צבעוני. אז התארגנה גם קבוצת עזרה ראשונה בהדרכת הרופא ד״ר קוסטא, ויעל ברינד הייתה אחראית לה.
סמוך למאורעות 1936, כשהאווירה כבר הייתה מחושמלת, דאג מרכז ההגנה לחזק את הישובים בנשק. מפולניה הובאו אז במקלעים רק״מ. דאגנו שהכפר יקבל שני רק״מים עם כמות ניכרת של תחמושת, ובתל מונד התארגנה קבוצה ניידת להגשת עזרה במקרה של התקפה על אחת הנקודות. בידי הקבוצה הייתה מכונה כבדה מתוצרת אוסטרית (״שווארצלוזה״ - מקלע כבד).
כשפרצו המאורעות הועמדנו בכוננות מתמדת. עבדנו ביום, ובלילות יצאנו לשמירה בעמדות. הסוכנות היהודית תבעה מהממשלה הבריטית לחלק לישובים נשק ברישיון ולסייע בהקמת כוח הגנתי. כך הוקם הכוח העברי החוקי הגאפירים.
הממשלה מנדטורית הקציבה 6 לא״י לשני נוטרים לחודש ונשק ומדים. כסף זה שימש מנוף לתגבור השמירה ותוספת נכבדה לתקציב הביטחון.
לפי דרישת הסוכנות אורגן גם כוח נייד של פרשים בתל מונד, ומפקדו היה אלכסנרוביץ ז״ל. המפקדה הייתה בבית הדו קומתי במחנה תל מונד. כאן התרכז גם הכוח הזה שהיה מאומן להגיש עזרה לישובי הגוש בשעת צורך. בארץ אורגנו אז מחנות אימונים למשמרות ניידים אלה, וכל יישוב צריך היה לשלוח שני אנשים לקורס. את האימון הצבאי קיבלו במשך חודש ימים במחנות בריטיים. הארץ התחלקה למחוזות, והמחוז שלנו עמק-חפר, קיבל סימן היכר: משולש אדום. הרובה הקנדי הוחלף ברובה אנגלי בעל כושר אש יותר גדול.
בכפר היו ״סליקים״ אחדים לנשק הבלתי חוקי. (רימוני יד, כמות גדולה של כדורים למקלעים ולרובים - כמאה כדורים לרובה). מאיר בן נפתלי מכפר הס שעבד בחברת מטעי א״י, הכין את ה״סליקים״ ואת הצינורות בקוטר של אינץ׳. האחראים ל״סליקים״ היו שלמה צבעוני ואברהם גוטקובסקי. המפקד האזורי הראשון (מא״ז) היה יוסף קינמון שסידר את ה״סליקים״ הראשונים.
החזקת ״סליק״ במעבה האדמה קשורה הייתה בהרבה קשיים. לעתים מזומנות צריך היה להוציא את הנשק, לבדקו ולשמנו. לעבודה זו היו מגייסים אנשים ונשים. הפעולה נעשתה בלילה, וחייבים היו לסיימה לפני עלות השחר.
הגנת המושב הייתה מחולקת לעמדות וקטעים. בשעת כוננות היו מחלקים את הנשק הלא חוקי למפקדי הקטעים, והם היו מחביאים אותו בסליקי הקטע, ומשם, בשעת הצורך, הועבר ישירות לפקדי העמדות, בקטע הדרומי היו 5-4 עמדות. מפקד הקטע הזה היה שירי, מפקד הקטע המזרחי (ארבע עמדות) היה צבי בוטניק, הצד המערבי היה קשור לתל מונד, והיה משמר נייד, ולצד עין ורד היו שתי עמדות ומשמר המקשר בינהן.
אחרי החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר 1947, התחדשו המאורעות. הנשק הבלתי לגאלי הוצא ונמסר לטיפולו של הנוער הבוגר. בכפר הס הייתה נוסף למגני הקטעים גם קבוצת פל״ם, ובידיה היה הנשק הכבד - הרק״מ והמדוכות. מרכזם של אנשים פל״ם היה בצריף המזכירות שליד גן הילדים. ערב אחד עבר פטרול של המשטרה הבריטית וראה אנשים מתאמנים בנשק לא חוקי. החברה הסתלקו ורק אחד מהם, משה סלע הידוע בכינויו ״משה וחצי״ נתפס. משה, בחור גבוהה וחסון, נאבק עם השוטר, ובראות האחרון כי לא יוכל לו - הסתלק. למחרת באו שוטרים בריטים לאלכסנרוביץ ודרשו שיסגירו את האיש שגילה התנגדות לשוטר ואף איים עליו בנשק. אלכסנדרוביץ נאלץ היה לגלות מיהו הבחור. השוטרים פנו לביתו של סלע ( שטיינברג), אבל לא מצאו את משה בבית, כי אלכסנדרוביץ הצליח להזהירו בדרך כלשהי והבחור מצא מסתור בין הפרדסים, העניין טושטש על כוס בירה והשוטרים ביטלו את תלונתם.
ארגון ההגנה הארצי או הנפתי היה לעתים קרובות משתמש באזורנו לאימונים אינטנסיביים לאנשים ממקומות אחרים, וכך נערכו אצלנו קורסים למפקדי כיתות ופלוגות שדה. מחסני האריזה שימשו גם כמרכזי הגנה ומחסני נשק. פותחה גם תעשיית נשק באזורנו. על יד באר מספר 1 היה בתוך האדמה ממש בית חרושת לנשק. אברהם גלר עבד בתעשייה צבאית זו וסייע ליצור פצצות, סטנים וכלים אחרים. החלקים היו מפוזרים במקומות שונים מחשש לעין הרע.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נרגעו הרוחות בישוב, אם כי הכנופיות לא הפסיקו לגמרי את פעולתן. במשך הזמן הוטלו על הנוטרים תפקידים נוספים: זיהוי אווירוני האויב ותפקידים דומים. עם התקרבות החזית למצרים קיבלו הנוטרים נשק יותר משכולל ועברו קורס למרגמות של 2 אינץ׳ וקורס למכונות ירייה כבדות.
אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהיישוב נכנס למאבק קשה עם הממשלה הבריטית, ערכו האנגלים חיפושים רבים לגילוי נשק בלתי חוקי בישובים. הם היו מצוידים במכשירים מיוחדים לגילוי נשק חבוי באדמה, וכמויות ניכרות של נשק נתגלו והוחרמו אז. ניתנה אפוא הוראה ממרכז ״ההגנה״ להחביא את הנשק הבלתי חוקי בעומק שני מטרים, כי בעומק כזה לא היו המכשירים מסוגלים לגלותו. צריך היה אפוא להוציא את הנשק מהסליקים הקודמים ולחפור סליקים חדשים. זו הייתה עבודה מפרכת, והאנשים והנשים שגויסו לעבודה זו עבדו בלילות בפרדים ובמסירות שלא תשוער. נשק זה הוצא ממחבואו במלחמת הקוממיות והיה לעזר רב לבחורינו במלחמתם עם המוני הערבים הפורצים.
לא ינום ולא יישן
מושב עין ורד עלה על הקרקע בשנת 1930 בסביבה עוינת, בין יישובים ערביים: מצפון המנסורים והחלילים, במערב הכפרים טיקלי ומיסקי ובמזרח טייבה וקלנסווה. מטעמי ביטחון הקימו את המושב על גבעות הצופות על הסביבה, בשלושה ריכוזים עיקריים - ״המרכז״, ״בירוביג׳אן״, ״עבר-הירדן״. כדי להגן על היישוב החדש בצורה יעילה, נבנו במקומות הגבוהים עמדות תצפית ומגן. עמדה במרכז על גג בית העם ששלט על כל הסביבה, עמדה על בריכת המים לכיוון צפון־מזרח ועוד שלוש עמדות בצפון־מערב, במערב ובדרום. חלק מהעמדות היו בנויות בטון, ואחרות נבנו מעץ ומפחים. העמדה המערבית ניצבת עד היום בבית הנער.
במצב הביטחון במושב היו עליות וירידות במשך השנים. בשנות ה־30 ערביי הסביבה עקרו נטיעות בפרדסים הצעירים בטענה של ריב קרקעות. בשנת 1938 נרצחו ארבעת מחברי המושב בדרכם לעבודה בפרדסי הסביבה. בשנות ה־40 היו גניבות של בהמות עבודה ושל ציוד השקיה מן השדות. למניעת הגנבות יצאו שומרי שדות רכובים על סוסות אצילות עם שוט ארוך ואקדח בחגורה, ולהשלמת ההרתעה נוסף רובה וגם כלב מפחיד.
בעקבות המאורעות 1939-1936 סידורי הביטחון השתפרו. החברים גויסו על ידי מוסדות היישוב בתור נוטרים וגפירים, לבשו מדים וחבשו כובעים מיוחדים. הגפירים שירתו ככוח במושב והנוטרים בסביבה, כשהם רוכבים על סוסים ולימים אף בטנדרים של שנות הארבעים. כל אחד בחר לאיזה כוח להתגייס, לפי מכסה שנקבעה על ידי המוסדות: נוטרים או גפירים, הגנה או פלמ״ח.
במלחמת העולם השנייה התגייסו לצבא הבריטי שמונה־עשר חברים וחברות. שניים מהם נהרגו במלחמה ושניים נפלו בשבי. בתום המלחמה חזרו המגויסים והמשיכו בפעילות בכוחות ההגנה.
הימים היו ימי המנדט הבריטי ורוב הכוחות עסקו במחתרת בתפקידים נוספים: עלייה ב׳, רכש אמצעי לחמה, סליקים, קורסים לפיקוד ולימוד כלי נשק. תפקידי הנשים היו: חובשות, קשריות ותצפיתניות. בני הנוער אורגנו במסגרת הגדנ״ע המסווה של ״הנוער העובד״, ועברו קורסים, כגון ג׳ודו, שדאות, קפא״פ (קרב פנים אל פנים), טיפוס בחבל וקפיצות מגובה. הבוגרים שבינינו שירתו במלחמת השחרור כלוחמים, והצעירים כתצפיתנים וקשרים ליד הטלפון. לקראת מלחמת השחרור ביצרו את המושב בגדר היקפית עם התרעה חשמלית. במקרים של ניתוק הגדר היה מרכז בקרה שהתריע על הנתק, ואז הופעל כוח כוננות לאיתור הנתק ותיקונו. במרכז הבקרה שמרו חברות וחברים מבוגרים, בעלי ידע בהפעלת המערכת. בכפר היו ארבעה טלפונים בלבד, ובשעת חירום הם פעלו כקשר פנים וחוץ. הטלפון המרכזי הוצב במזכירות ולידו שמרו ילדי המושב, בני 14-11. בקרבות מלחמת העצמאות איבדנו ארבעה בנים יקרים.
יונה ברנע (ברנד)