בטחון והגנה 1939-1936
שנת 1936 מהווה שינוי מהותי ביחסי ערבים יהודים. ברמה הארצית קדמו למאורעות מספר אירועים שהביאו לשינוי. עד שנת 1933 המפלגה הערבית הרשמית המשיכה ודגלה במאבק פוליטי, למרות שבראיה לאחור כבר ניתן להבחין ולשמוע (בנאומים, החלטות ומאמרים) שימוש הולך וגודל במושגים מלחמתיים, כגון: מאבק (קאפח, נידאל) מלחמת קודש (ג׳יהאד) מהפכה (ת׳ורה) מלחמה (חרב) ועוד. שימוש זה החל במפלגות קיצוניות, אך אט אט הפך לנחלת הכלל.
המפלגה הרשמית טענה שצריך לפעול במסגרת החוק ובשימוש באמצעי שלום. בשנת 1933 חל המפנה בקריאה לפעול נגד הממשלה הבריטית, דבר שפתח פתח לפעולה בדרכים קיצוניות. ואכן בשנה זו פרץ גל מהומות קצר, אך אלים, בעיקרו אנטי בריטי. שלאחריו קבע השלטון, שהמהומות והאלימות תפרוצנה שוב.
עיקר השינוי הערבי היה בקרב הצעירים, אשר העדיפו מלחמה גלויה, הם ראו במדיניות הנוכחית מוות איטי, ובמקום לחכות לתהליך גוויעה ארוך זה מוטב להילחם ולהיהרג בניסיון להשתחרר מהאויב. אירועי שנת 1933 היו כמקדמה למה שעתיד להתרחש בשנת 1936, כך שהשימוש בכוח בשנת 1936 אינו שינוי אידיאולוגי אלא שינוי כמותי. עקרון ״המאבק המזוין״ חדל להיות משני לעקרון ״המאבק המדיני פוליטי״ ונעשה שווה לו בדרגה.
היהודים בהבנתם ובחושם בסכנה הקרבה והגדלה, המשיכו במאמציהם להשיג נשק, כאשר הגוף המוביל הוא כמובן ההגנה. משלוח גדול של נשק שהוברח בתוך חביות מלט נתגלה במקרה בחוף נמל יפו בשעת הפריקה (16.10.1935). גילוי זה גרם לסערת רוחות ברחוב הערבי. גל מחאות והפגנות נערך בכל הארץ וארך למעלה מחודש. המנהיגות הערבית הציבה תנאים לשלטון הבריטי וטענה שאם תנאיה לא יתקבלו, הם יאבדו שליטה על השטח. אך האירוע שגרם לאיבוד השליטה מצד המנהיגות הוא מותם בקרב של השייח עז אלדין אל קסם ושלושה מחברי כנופייתו (20.10.1935). בהתנגשות עם כוח בריטי. עז אלדין אל קסם לא נכנע בקרב, למרות שנלחם מול רבים והוא נהרג בצטטו פסוקים מהקוראן, גבורת מותו הרשימה והרעישה את ההמונים הערבים. השייח אל קסם, הציב דוגמא לבני עמו במסירות ובהקרבה וכוונם לתוך נתיב המאבק המזוין.
ההנהגה הערבית הרשמית עדיין ניסתה להמשיך ״במאבק הפוליטי״, אך הציבור חדל להאמין שעצמאות תגיע על ידי ״מאבק פוליטי מדיני״ ובאפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול ועקרון המאבק המזוין ניצח.
מתוך: ארכיון לתיעוד גוש תל מונד: אורון טל, 2001, סמינריון ההגנה והביטחון ביישובי גוש תל מונד - 1929 - 1948, אוניברסיטת חיפה.
מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בתל מונד
מאורעות 1936 לא פסחו על גוש תל מונד, סמוך למאורעות הבינו ביישוב שיש צורך לחזק ולעצם את ההגנה, וכך דאג מרכז ההגנה לצייד את היישוב בנשק. אז הובאו מקלעים מפולין ודאגו שכל יישוב יקבל שני מקלעים עם תחמושת מספקת. בתל מונד התארגנה קבוצה ניידת להגשת עזרה במקרה של התקפה על אחד היישובים בידיהם הייתה מכונת ירייה כבדה מתוצרת אוסטרית. כשפרצו המאורעות עמד כל היישוב על רגליו בכוננות מתמדת, אנשים עבדו ביום ובלילות יצאו לשמירה בעמדות.
הסוכנות היהודית תבעה מהממשלה הבריטית לחלק ליישובים נשק הגנתי ברישיון ובשכר מטעם הממשלה הבריטית. וכך הוקם כוח עברי - הנוטרות. הבריטים העסיקו בנוטרות גם ערבים. האחרונים, בהתחלה אף שמרו על מוסדות ושטחים יהודיים.
בגוש תל מונד בתחילה הועסקו גם כן ערבים, אך לאחר מפגש לילי בין נוטר ערבי לכמה אנשים מן היישוב שהודיעו על מפגש זה למנקד היישוב - ספקטור, לא הופיעו עוד נוטרים ערבים בסביבת הגוש. (על פי עדותו של אריה מאלכסנדרוני מתאריך 6.1.1959 הסיבה שלא הופיעו עוד נוטרים ערבים הייתה שיהודים הרגו אחד מהם.)
הממשלה הבריטית הקציבה 6 לירות לשני נוטרים עם נשק ומדים, (3 לירות לאחד) כסף זה שימש כמנוף לתגבור השמירה ותוספת נכבדה לתקציב הביטחון, וכך היה בכל יישוב ויישוב. במשך הזמן קמו תחנות נוטרים ביישובים להגנתם וזאת בשכר מלא.
לפי דרישת הסוכנות אורגן גם כוח נייד של פרשים בתל מונד ומפקד הכוח היה אלכסנדרויץ, כוח זה התאמן חודש ימים בנשק קל - אימוני שדה ואש, במסגרת של כיתה. לאחר ההשתלמות התחילו תחנות הנוטרים ביישובים לפעול. סוג הנשק הוחלף לרובה אנגלי, בעל כושר אש טוב יותר ובשלב מאוחר יותר הוחלף נשק זה ברובה איטלקי טוב עוד יותר. זה באחרון שימש כנשקו האישי של הנוטר. אזרחי היישוב הושבעו ויכלו לשאת נשק, להתאמן בו ולשמור על היישוב באופן רשמי וחוקי.
מבחינת רכש - ההגנה רכשה אז כמויות נשק גדולות: רובים גרמניים, מאוזרים ספרדיים ועוד. עבור כפר הס, היישוב המזרחי והקרוב ביותר לערבים, נרכשו שני מקלעים וההגנה פיתחה מתוצרת מקומית מדוחות לזריקת פצצות מרובים.
בגוש גויסו מספר אנשים אשר היוו פלוגת חירום להגשת עזרה לנקודה נתקפת, וזאת עשו בעזרת נשק כבד (כוח חיפוי כבד).
בכפרים היו סליקים (מחבוא לנשק בלתי חוקי) בעיקר רימוני יד וכמויות גדולות של תחמושת. הסליקים חולקו לשניים: אלה שזמינים ונפתחים מידי יום לטובת אימונים ושמירות והסוג השני סליקים לשעת מלחמה, אשר הוחבאו עמוק באדמה ובשיטת אריזה לטווח ארוך. הסליקים הוכנו על ידי אדם אחד, והורכבו מצינור בקוטר 10 אינץ. האחריות לסליקים הייתה בידי אנשי היישוב. לא נוצר מצב שאדם אחד ידע על מיקומם של כל הסליקים וזאת מטעמי ביטחון, במידה וייתפס אותו אדם שלא יחשוף את מיקומם.
בהתחלה האחראי היה יוסף קינמון שהיה המפקד הראשון, לאחר מכן היו עוד מספר אנשים שעסקו בסליקים אשר עברו הכשרה לכך, מטעם ההגנה, בקורס שהועבר בג'וערה (בהרי רמות מנשה). אחזקת הסליקים הייתה קשה ובעייתית, היו צריכים מידי פעם להוציא את הנשק לבדקו ולשמנו. לצורך זאת היו מרכזים גברים ונשים כיוון שהפעולה נעשתה בלילה והייתה רבה וקשה.
ההגנה במושב הייתה מחולקת לעמדות וקטעים. (קטע = יותר משתי עמדות) במקרה של כוננות היו מחלקים את הנשק הבלתי חוקי למפקדי הקטעים והם היו מחביאים אותו בסליקים שהיו בתוך הקטע, ומשם בשעת הצורך הועבר ישירות למפקדי העמדות.
מתוך: ארכיון לתיעוד גוש תל מונד: אורון טל, 2001, סמנריון ההגנה והביטחון ביישובי גוש תל מונד - 1929 - 1948, אוניברסיטת חיפה.
הקורבן הראשון של המאורעות היה ישראל גולדנברג, שהיה מראשוני המתיישבים בתל מונד. גולדנברג נפל על משמרתו ליד אחד הפרדסים הצעירים.
ב- 5.7.1938 יצאו ארבעה חברים: אבא שרייאר, מרדכי ליכט, אריה כהן ושרגא אורבוך חברי עין ורד לעבודתם בפרדסי "יכין". הדרך עברה דרך אדמה ערבית. באמצע הדרך הומטר עליהם מטר כדורים ממארב אחד הפרדסים.
מתוך: ארכיון לתיעוד גוש תל מונד, כתבי אליעזר אסתרין, עמ' 170).
טוב למות בעד ארצנו
ביום 5.7.1938 בדרכו עם שלושה מחבריו לעבודה בפרדס יכין, פתחו עליהם ערבים באש מן המארב. שניים מהם, אבא שרייר ומרדכי ליכט נהרגו במקום ואילו שרגא ואריה כהן נפצעו פצעי מוות. שרגא פונה אל בניין הבאר שבפרדס ושם, בחושו כי קיצו קרוב, כתב בידיים רועדות ושותתות דם, על פיסת נייר שמצא במקום, את המלים ״טוב למות בעד ארצנו״.
עשרים ושתיים שעות נאבקו על חייו בבית-החולים, ובשעות הבוקר שלמחרת, ביום ז׳ בתמוז תרצ״ח (6.7.1938), מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת עולמים עם שלושת חבריו בקבר אחים בבית הקברות הגושי בתל מונד. הניח אשה, ילד בן שנתיים ותינוקת בת שמונה חדשים.
הארבעה שיצאו לפרדס
כולם ממייסדי עין ורד.
אבא שרייר ז״ל תרס״ה-תרצ״ח 1905 - 1938
מרדכי ליכט ז״ל תרס״ז-תרצ״ח 1907 - 1938
אריה כהן ז״ל תרנ״ט-תרצ״ח 1899 - 1938
שרגא אורבוך ז״ל תרס״ח-תרצ״ח 1905 - 1938.
בכל שנה בטקס יום הזיכרון, אנו הצעירים שומעים ארבע שמות אילו המהדהדים באוזנינו וזיכרוננו ושואלים לא פעם: מה הסיפור שמאחורי השמות? מה קרה שם? מי היו ארבעת הצעירים שיצאו ולא שבו מיום העבודה בפרדס?
ביום שלישי ו׳ בתמוז תרצ״ח 5/7/1938, יצאו כבכל יום, במשך חמש שנים ארבעת החברים לעבודתם בפרדס ״יכין״ ג׳, (השטח שבין אדמות ״צורן״ ל״גאולים״, כחמישה ק״מ מעין-ורד). הדרך לפרדס, עברה בשטח שהיה שייך לערבי. באמצע הדרך, ניתך עליהם מטר כדורים ממארב ערבי, שבאחד הפרדסים.
אבא שרייאר ומרדכי ליכט נהרגו בו במקום. אריה כהן נפצע אנוש, עד כי לא הורשה כל טלטול ולכן לא הועבר לבית החולים. ולאחר מספר שעות נפטר בעין ורד. שרגא אורבוך נפצע קשה ונפטר למחרת, כעשרים ושתיים שעות לאחר האירוע.
שרגא אורבוך שנורה, כנראה, מאקדח מאוזר, הפולט בבת אחת כמה כדורים - נפגע במקומות רבים בגופו (כאחד עשר חורי כדורים). לפני מותו הספיק לספר בכוחותיו האחרונים מה קרה. לדבריו, שהם העדות היחידה הקיימת, הותקפו הארבעה, על ידי כנופיה של ערבים ונורו ממרחק קצר מרובי ציד ומרובים צבאיים.
העברתו של שרגא אורבוך לבית החולים בלינסון בפתח תקווה בדרך המשובשת ארכה כשעה וחצי, במהלכה כתב על גיליון ניר המוכתם בדמו ביד רועדת ובכתב יד מרוסק כשהוא פצוע פצעי מוות את המילים: ״טוב למות בעד ארצנו״.
הלוויותיהם של אבא שרייאר, מרדכי ליכט ואריה כהן התקיימו עוד באותו יום אחר הצהריים (16:00). השלושה נקברו בקבר האחים שנכרה בחורשת האורנים בדרך בין תל מונד ועין ורד, ליד קברו של י. גולדנברג, שנרצח כחודשיים קודם. למחרת נערכה לוויתיו של שרגא אורבוך.
בלוויה החבר ח׳ ארקי הספיד בשם המושב ואלו דבריו:
״רצה הגורל שעין ורד תיתן בבת אחת שלושה קורבנות. מה נגיד, חברים, עלינו להמשיך ולשאת בנאמנות את זכר האחים שחייהם נפדו. נמשיך, כי ברירה אין.״
על חברי המושב והגוש ירד הלם ואבל כבד.
כיום שאנו חיים בעידן של שבירת מיתוסים, ואפילו אם יש בינינו המפקפקים בדברי טרומפלדור בתל חי שאמר: ״טוב למות בעד ארצנו״, עלינו להיות גאים, במורשת עין ורד המשקפת גבורה, חריצות, מסירות והקרבה למולדת.
נזכור ונספר על אלו, שבתום וענווה הורישו לנו ערכים שבזכותם, אנו חיים פה, יוצרים ומגדלים את ילדינו.
רצח ארבעת החברים
מאת שבתאי יערי
יש דברים מימי הילדות שאנחנו לא זוכרים אותם כעבור 66 שנים. אבל אם קורה אירוע טראומטי, אנחנו זוכרים פרטים רבים. כך קרה באותו בוקר, ה־5/7/1938, בו נרצחו ארבעת החברים: אבא שרייאר, מרדכי ליכט, אריה כהן ושרגא אורבוך. ארבעתם חברי המושב הצעיר.
בתקופה ההיא, המשקים של החברים היו קטנים ולא מפותחים, לכן החברים, גברים ונשים, נאלצו לצאת לעבודת חוץ, בפרדסי הסביבה, עבודת קטיף, אריזה ועבודות שונות. כך יצאו ארבעתם, רכובים על כרכרה רתומה לסוס, כל יום באותה דרך.
אני, שהייתי נער צעיר מאוד, בקבוצה קטנה של הילדים הראשונים במושב, עזרתי בעבודות המשק. באותו בוקר הלכתי עם החלב למחלבה, ופתאום נשמעו יריות מרחוק. ראיתי ושמעתי את אלכסנדרוביץ׳, שהיה איש ביטחון, צועק: ״מתקיפים את החברים״, והוא רץ לביתו, שם היה לו סוס, ויצא בדהירה לכיוון הפרדסים.
האירוע הקשה גרם לאבל כבד במושב. אבלם של צעירים, שנפגשו בפעם הראשונה ברצח ומוות, שהשאירו זעזוע חזק ועמוק על חברי המושב והותיר ארבע מהמשפחות עם נשים צעירות אלמנות וילדים קטנים יתומים מאב.
דברי הספד שפורסמו בעיתון ״דבר״ ביום י״ג תמוז תרצ״ח 12/7/1938.
לא עוד תראה השיירה בשעת בוקר מוקדמת בדרכה לעבודתה, ליל שימורים אחריהם, יום עמל בסביבה אויבת לפניהם.
לא עוד נראם בשובם מעבודתם עם שקיעת החמה, לא עוד נשמע ילדיהם צוהלים לקראתם: ״אבא, אבא שב!״
לחנם יעמדו הילדים לפנות ערב בקרן הרחוב, ליד אותו השביל אשר בו יצאו אבותיהם ללא שוב באותו בוקר מר ונמהר. שבעה פעוטים שכלו אבותיהם.
שלושת הבתים הקטנים ניבטים בחלונותיהם הריקים אל הרחוב. נתיתם הרחוב. ושם עומד דומם הבית הרביעי. הבעלים אינם.
לא עוד נראם עמלים על מגרשיהם אחרי יום עמל מפרך. האומנם ינוחו עתה במנוחה, אלה האנשים המלאים חיים ומרץ, אשר לא היה להם פנאי לנוח אף רגע בימי חייהם הקצרים?
מהראשונים במושב. חמש שנים עבדו באותו מקום עבודה מבודד, ידיהם נטעו את העצים הרכים וטפחום. גם בימי טרוף אלו, כשהרצח משתולל בארץ זה שנתיים - לא עזבוהו.
הרי ידעתם והכירם כל ערבי בסביבה, על כן קלה עליהם מלאכתם, מלאכת הזדון. שותפים לגורל העמל, שותפים לגורל המוות. ובחייהם ובמותם לא נפרדו.
מקורות: ארכיון העבודה, עיתון ״דבר״ מיום ז׳ תמוז תרצ״ח, 6/7/1938, עיתון ״דבר״ מיום י״ג תמוז תרצ״ח 12/7/1938, ארכיון מרכז תיעוד תל-מונד.