הלך מאתנו ידיד, אדם ורופא, שהכינוי ״חלוץ נצחי״ איננו מליצה לגביו אלא עובדה לאמיתה.
עלה לארץ עם ראשוני העליה השלישית, והיה זה מדרך הטבע שיקשור את עתידו עם מוסדות הרפואה של תנועת הפועלים. מאז התחילה פעולתו בשדה הרפואה הציבורית, ראשון - ותכופות גם יחיד - התנדב לכל מקום שבו היה צורך ברופא חלוץ, שיסתגל אל תנאי המקום הקשים. משך שנים עבד כרופא מפעל החשמל בראשית היווסדו בנהריים. אותו זמן גם כיהן כרופא נקודות הגליל הבודדות כמו: איילת השחר, מחניים ועוד.
עם גבור מחלת המלריה היה מן הראשונים ששיתפו עצמם בפעולה אנטימלרית, בעיקר במניעת המחלה בין החלוצים.
לא החמיץ שום הזדמנות להעשיר את ידיעותיו במרכזי השתלמות, ושרשרת תפקידיו נמשכה: מילא תפקיד רופא ראשי בהגנה, ליווה בפיקוחו ובעצותיו את קרן הנכות, ניהל את בית החולים מאיר בכפר סבא. מהיותו בעל השכלה ספורטיבית תרם תרומה חשובה להתאגדות ״הפועל״ בראשיתה וראוי להרים על נס ביקורו במחנות הפליטים באירופה בשנות 1947 - 1948. פעולתו במסגרת ״מגן דוד אדום״ היא מן המפורסמות.
ואם נצרף לכל פרשת מעשיו את אופיו הצנוע, העדין, את אהבת הבריות שלו ונכונותו לעזור לכל מבקש עזרתו, נוכל לפסוק עליו: אבידה שאין לה תמורה״.
יצחק קנב
הגיע ארצה יומיים לפני פתיחת האוניברסיטה העברית (29 במרס 1925) ומיד התחילה דרכו רבת הגוונים ברפואה: ״הסתכלות״ ב״הדסה״ תל אביב, 6 חודשים באיילת השחר, משם לתל יוסף, בית אלפא וטבריה. אחרי כן: פתח תקוה, עין חרוד, איזור כפר סבא (גן השרון, קלמניה, גן חיים, תל מונד, חרות, עין ורד, כפר מל״ל).
ב־1932 יצא להשתלמות בגרמניה. ב־1933 - רופא כללי בחיפה. ב־1936 - שוב לתל-אביב: זמנהוף, מאשפז. פעיל במחלקת ההספקה, קרן נכות. שותף להקמת מוסדות גהה, מוסד לשיקום חולי ריאה במגדיאל, בית פינסטון, בי״ח ברעננה (לווינשטיין של היום), טלביה בירושלים ושלוותה במגדיאל.
ב־1946 יצא אל שארית הפליטה. ב־1960 מונה מנהל בית החולים ״מאיר״ ותפקיד זה מילא עד פרישתו לגימלאות ב־1968.
ד״ר קוט ז״ל שייך לדור הנפילים של הרפואה הציבורית בישראל. איחד בתוכו מחשבה ומעשה, תנופה והגשמה, תחושת ייעוד עם עבודה יום יומית מפרכת, ושימש בכך דוגמא ומופת.
זכרו יהיה חרות על ספר דברי הימים של הרפואה הישראלית - לכבוד ולתפארת״.
ד״ר נח קפלינסקי
ד״ר אטינגר נולד ב־1897 בגרמניה. בשנת 1937 עלה ארצה יחד עם אשתו אירמה וב־1938 הם התיישבו בעין ורד.
ד״ר אטינגר, רופא במקצועו, לא הצליח למצוא עבודה כרופא בשנים הראשונות ופנה לעבוד בחקלאות. העבודה בחקלאות הייתה קשה עבורו, הן גופנית, והן כלכלית וכעבור כ־8 שנים התקבל כ״רופא מחליף״ בקופ״ח. במלחמת השחרור היה רופא ברמת הכובש.
בהמשך, עם עזיבתו של ד״ר רפס, עבר לעבוד כרופא המושב בעין ורד עד יציאתו לגמלאות ב־1963.
ד״ר אטינגר היה רופא מסור ומוערך ע״י חברי המושב, ועמד לרשותם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.
קטע מסיפורו של ד״ר יאיר בן ציוני ״הנשיכה הראשונה״ מאפיין את התקופה של הרופא החקלאי באותה עת:
היה זה בסוף מלחמת העולם השנייה, בהיותי ילד קטן בכפר הס שבשרון. כלב שחור בלתי מוכר בסביבתנו, גדול ורשע, מן הסתם נגוע בכלבת, נשכני ברגלי ונעלם. הנשיכה היתה אמנם קלה אך אמי התייחסה אליה בחומרה רבה. כשהסתבר שרופא הכפר נעדר מביתו, הפקידה אותי בידי אחי הגדול.
״תביא את יאיר מיד לדוקטור אטינגר בעין ורד. הוא מושבניק רגיל, אבל אומרים שבגרמניה היה רופא מפורסם.״
רחביה לקחני בידו ויחד התחלנו לצעוד בשדות לכיוון עין ורד. עברנו את חורשת האקליפטוסים וחצינו שדות ופרדסים. חיש מהר הגענו לביתו של ד״ר אטינגר.
אישתו קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות ובמבטא גרמני כבד שלחה אותנו לרפת, שם נמצא בעלה. פגשנו בו עסוק בחליבת פרה עצבנית ובועטת ומקלל אותה ואת אמה בגרמנית. לבוש כובע טמבל ומכנסיים רחבים, הרים הדוקטור ראשו מבין עטיני הפרה והעיף בנו מבט של תימהון. ״את מי אתם מחפשים, ילדים?״
״היום התנפל כלב שחור על אחי, נשך אותו ברגל וברח. אימא שלחה אותנו אליך,״ השיב אחי הגדול.
״האם אתה מכיר את הכלב הזה?״ שאל אותי הדוקטור.
״לא, אף פעם לא ראיתי אותו. הוא בא מכיוון הכפר הערבי ואף אחד לא מכיר אותו״.
ד״ר אטינגר קם מדרגש החליבה, הכניס אותנו לביתו וביקשנו לשבת ולחכות. בינתיים פתח ספרים רבים בגרמנית ועיין בהם עיון מעמיק. גברת אטינגר כיבדה אותנו בינתיים בעוגיות ובמיץ תפוזים טרי ויעצה לנו לחכות בסבלנות.
לאחר מספר שעות של עיון וקריאה החליט כנראה הדוקטור שהעניין רציני, רתם את פרדתו לעגלה, הזמין אותנו לשבת עליה והסיע אותנו הביתה לכפר הס.
אמי נמצאה אותה שעה בלול התרנגולות. הוא התפרץ ללול ואמר לה, ״הבן שלך בסכנה גדולה ביותר, הוא מוכרח לקבל עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת. אם לא יקבל את הזריקות, ימות״. ואכן קבלתי מדי יום ביומו זריקות כואבות מהחובשת יעל ברינט. לימים חזר ד״ר אטינגר לעסוק ברפואה.
גם אם, למען ה״אמת ההיסטורית״, הפרה הייתה עז והפרדה חמור, הסיפור משקף את ההווי של אותה תקופה.
ד״ר אטינגר נפטר ב-1987.
ד״ר יעקב טלר - רופא השינים
בשנת 1933 עלו ד״ר יעקב טלר ואשתו אלאונורה לפלשתינה מוינה אוסטריה. הם גרו בתל מונד בצריף. אלאונורה צבעה את קירות הצריף החיצוניים השחורים (שהיו מצופים בנייר זפת לאיטום) בסיד לבן.
הם פתחו מרפאת שיניים בתל מונד. ד״ר יעקב טלר היה רופא השיניים ואשתו אלאונורה, שהייתה אחות,בעלת תעודת הסמכה מביה״ח בוינה, עבדה כסייעת שלו.
ד״ר יעקב טלר ואלאונורה גרו בתל מונד שנתיים מ-1933 עד -1935. בתל מונד נולד בנם הבכור,דן (שנהרג במבצע קדש ב־1956). ב־1935 עברו לטבריה, שם נולד בנם רפאל ב־1936.
ד״ר קוסטא נולד בעיר סטניסלאב, בגאליצייה המזרחית. שם משפחתו היה צ׳אצ׳קס, ובתקופה מאוחרת הוא אימץ לו את השם קוסטא מתוך הערצתו הגדולה ללוחם הנועז לחופש הדעה, המנודה אוריאל דה־קוסטא, מצאצאי אנוסי פורטוגל.
בעיר מולדתו ינק ד״ר קוסטא ממקורות של יהדות אמיתית, ועוד בשחר נעוריו בהיותו תלמיד בגימנסייה פולנית בלבוב נתפס לרעיון הציוני, ולרעיון זה נשאר נאמן בכל ימי חייו. בראשית המאה העשרים הוא היה בין הפעילים בתנועה הציונית בגליצייה וממייסדי ״צעירי ציון״ ומפעילי ״פועלי ציון״ ו״החלוץ״. דרכי פעילותו היו בתעמולה, בהסברה ובכל הדרכים האפשריות. הוא חיבר קונטרסים רבים בתולדות הציונית בכינויו הספרותי י׳ קורטין. חיבוריו בשפה הפולנית היו חומר לימוד לנוער הציוני בתקופה ההיא, ובדרך זו הוא קרב את הנוער היהודי, תלמידי הגימנסיות שנטו במידה רבה להתבוללות בקרב העם הפולני, אל השרשים של העם היהודי והציל רבים מהתבוללות וטמיעה. הוא היה אפוא המחנך של הדור הצעיר בתקופה ההיא. בין היתר הוציא גם עיתון מצוייר בשפה האידיש ״אידישעט אינטערעסאנטעס בלאט״.
ראוי לציין שד״ר קוסטא ביקר כבר בארץ בשנת 1938. ביקור זה היה לו למקור השראה ועידוד בפעולתו הציונית.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרי ונלחם בשורותיו בכל החזיתות ובתום המלחמה עקר לגרמניה והשתקע בעיר המבורג. כאן פעל כרופא מסור ואהוב באחד מרובעי העניים והפועלים של העיר. כרופא התמסר במיוחד למוכי גורל ולעניים, ולא פעם הביא איתו את התרופות הדרושות שיד החולים לא יכלה להשיגן. אין פלא איפוא שד״ר קוסטא רכש לו בפעילותו המסורה את אמונם ואהבתם של חוליו. גם כאן ידע לקשור את עבודתו כרופא לפעולה ציבורית וציונית והיה לנשיא הסתדרות ״פועלי ציון״ בגרמניה והתאחדות ה״אוסטיודן״.
עם עלות הנאצים לשלטון עזב ד״ר קוסטא את גרמניה בראשית שנות השלושים והגשים את חלום חייו בעלייתו ארצה. הוא התשקע בתל מונד והתמסר לעבודה הרפואית כרופא איזורי בגוש. חיש מהר רכש במסירותו את אימונם ואהבתם של חוליו והיה ידוע בכינויו ״הרופא הטוב״. במיוחד יעד לרכוש את לבות הילדים, שאהבם מאד.
ד״ר קוסטא היה דמות מיוחדת במינה, נאמן ומסור, יפה נפש, סמל טוהר המידות והתום, אהוב ונערץ על כולם. אפשר היה לפוגשו בכל שעות היום ולעתים קרובות גם בלילות רכוב על סוסו בדרכו אל אחד מחוליו או בדרך מביקוריו לביתו בתל-מונד. את ד״ר קוסטא לא היו צריכים לקרוא לביקור נוסף לחולה, שהיה בטיפולו. הוא לא עזבו עד שהבריא, וכל זה בלי ליאות ומבלי להתחשב בסכנות בשנות המאורעות בגוש.
אחר פעילותו הברוכה בגוש תל מונד עבר להרצליה ועבד שם כרופא מטעם קופת חולים.
גם אחרי צאתו לגימלאות, אחרי עשרים וחמש שנות עבודה כרופא קופת חולים, המשיך עוד לעבוד עבודה חלקית. חלק מזמנו הקדיש ל״הסתדרות הרפואית בישראל״ והיה אחד מפעיליה המסורים.
יהי זכרו ברוך!
ד״ר קוסטא קנה לו שם טוב בתל-מונד ובישובים סביבה הודות ליושרו ומסירותו לחולה. בין חבריו היה ידוע בכינוי ״התמים״, ובין חוליו - ״הרופא הטוב״. שתי תכונות יפות ונעלות אילו, תמימות וטוב לב.
סטניסלב, בה נולד, הייתה בשבילו מקור בלתי אכזב למקוריות ושורשיות יהודית, ועל כן אין כל פלא שכבר בהיותו תלמיד בית ספר תיכון בלבוב ״נשבה בחבלי הקסם של הציונות. הוא היה בין הפעילים בתנועה הציונית בגליציה, ממייסדי ״צעירי ציון״, מפעילי פועלי ציון והחלוץ. בשנת 1913 ביקר בארץ והתרשם ממנה עמוקות.
במלחמת העולם הראשונה שרת בצבא האוסטרי ואחרי סיומה השתקע בהמבורג בה עבד כרופא מצליח. ועם כל הצלחתו במקצועו, לא זנח את אהובתו מימי נעוריו והיה פעיל בתנועה הציונית. הוא היה לא רק איש החלום, אלא גם איש המעשה, ועל כן ראה את הצורך קודם כל לדרוש מעצמו ולשמש דוגמה לאחרים. וכך בשנות השלושים עלה ארצה על מנת להשתקע בה.
הוא עבד בתור רופא קופ״ח. תחילה כרופא אזורי בגוש תל-מונד ואחר כך כרופא קופ״ח בהרצליה. גם אחרי שיצא לגמלאות המשיך לעבוד עבודה חלקית כרופא, כי חשב במצב במחסור ברופאים. הוא פרסם גם רשימות על רפואה והרופאים בארץ בעיתונות הארץ-ישראלית וגם בעיתונות הרפואית בחו״ל.
ד״ר קוסטא נחרת במיוחד בזיכרון תושבי גוש תל מונד ״כרוכב תמיד״ על סוסו להחיש עזרה ולטפל בנזקקים. להלן דברי פרופ׳ דב סדן (דבנשטוק) במאמרו ב״דבר״ מ־1.4.41 על ד״ר נתן קוסטא: ״כי תשוטט לתומך בסביבות תל מונד, אפשר ותתעורר על איש רכוב על סוסו, פעם סמוך לישוב אחד ופעם סמוך לישוב אחר, ודרך רכיבתו אינה כשל היוצא אל השדה לנופש ולשעשוע, ולא כשל היוצא אל השדה לשם חובת עמל. רכיבה אחרת היא… ובראותך עובר אורח תשאל: ״מי האיש?״ ״ויאמר לך ״הוא הרופא שלנו״, ואם תשאל עוד ״מה שמו?״ ייאמר לך: ד״ר קוסטא שמו״.
מתוך: ארכיון לתעוד גוש תל מונד: כתבי אליעזר אסתרין עמ׳ 146 - 153.
מיכאל (מישה) בקשט נולד בשנת 1904 בעיר טרטו שבאסטוניה למשפחה בעלת תודעה ציונית עמוקה.
ב־1931 סיים את לימודי הוטרינריה באוניברסיטה שבעירו, התגייס לצבא ושם שרת כוטרינר בחיל התותחנים - שם היו הסוסים - הכוח המניע את התותחים.
ב־1933 עלה לארץ והחל לעבוד בעמק עם הד״ר שטורמן בעין חרוד. אחר כך נקרא ע״י הלורד מלצ'ט לטפל בסוסים שהיו במחנה תל מונד.
ד״ר בקשט עבד בשרות ״החקלאית״ - שרותי בריאות וטרינרים, והתמסר לטיפול בבעלי החיים של תושבי הגוש.
היו אלו ימים של מחסור, ולא אחת נאלץ לרקוח את התרופות בעצמו.
ד״ר בקשט היה עובד רכוב על סוסו בים יישובי הגוש ונותן את שרותיו. הוא היה מעורה בחיי החקלאים וביקוריו לא הסתיימו ברפת ובאורווה אלא ע״י שולחן החקלאי בשיחת רעים, כי איש רחב אופקים ובעל ידע רב היה. ומעבר להיותו איש מקצוע מעולה היה גם בעל נפש והבין את מצוקות המתיישבים ועשה ככל יכולתו לעזור להם.
ד״ר בקשט נפטר בשנת 1979.