יעקב היה המורה הראשון שלי לזמרה. בזכרוני אני רואה את יעקב מתנהל בכבדות עם האקורדיון בחצר בית הספר היסודי בתל מונד. ילקוטו מלא בגליונות תווים. על כל גיליון רשום שיר ארץ ישראלי, מהווי הימים ההם. שיר מולדת, שיר של אהבת הארץ, שירי פרחים וחי בארץ, שירים שקשרו אותנו התלמידים להתרחשות בארץ וגיבשו בנו את האמונה והאהבה לארץ שלנו.
שיעורי הזמרה בשבילי היו אהובים מאד. אהבתי לשיר, השעור לזמרה היה מרענן איזה פסק זמן שאיפשר קצת לתת חרות לרגשות ולהתבטאות אישית.
יעקב דאג תמיד לחדש ולהביא את השירים הכי פופולריים בתקופה ההיא. שירים שלמדתי אצל יעקב אני זוכרת עד היום (את המילים). כאילו המילים נחרטו בזכרוני ונהפכו חלק מהרפרטואר שלי.
יעקב דאג להשכלה המוסיקלית שלנו. הוא לימד לנגן על חלילית (כל ילדי הכיתה).
בשעורים האלה למדנו מיצירותיו של סמבורסקי אדמון ועוד… שיטה מיוחדת הוא פיתח כדי ללמד תווים לכל דורש. ילדים רבים התקשו ללמוד את מיקומם של התווים ולכן נתן בהם סימנים אחרים שיקלו אל התלמידים לנגן על פי טכסט כתוב.
יעקב תמך בכל תלמיד שגילה נטיה מוסיקלית בתחום השירה, הנגינה, הדקלום, הדיקציה והקצב. כך שתמיד הסתובבו סביבו תלמידים שהתגלו ככשרוניים מאד. ניתנה להם הבמה להופיע במסיבות בית הספר, בחגיגות, ובטכסים. בדרך זו יעקב יכול היה לפתח כל תלמיד בהתאם לכשוריו ולנטיותיו ולתת לו את מקומו.
מקהלת בית הספר בתל מונד היתה מוסד בפני עצמו. השעורים נערכו לאחר הלימודים כך שכל התלמידים היו צריכים לרצות לבוא ולהשתתף בפעילות. המקהלה זכתה בפרסים ארציים רבים.
העבודה במקהלה היתה כה דיקנית. כל תלמיד היה צריך לבצע את השיר במדוייק. יעקב היה נע בין התלמידים שאוזנו עשוייה כאפרכסת. הקשיב לכל תו ולכל צליל היוצא מפי התלמידים, העיר לכל תלמיד שזייף, ולפעמים אף בנימה שהביכה את המזייף.
ההשתתפות במקהלה היתה בשבילי חוויה נפלאה וגאוה גדולה להיות חלק מיצירה גדולה המפיקה מוסיקה אלוהית.
לא פעם יעקב העשיר את שירת המקהלה בשירתה של עשירה אשתו. ואיפשר לנו התלמידים להנות משירתה של זמרת אמיתית בעלת קול פעמונים.
ליעקב היתה יכולת נדירה לגלות תלמידים חלשים בלימודים ולנסות לעזור להם בתחומי החיים, גם מחוץ למסגרת בית הספר. הוא ידע להקשיב להם להתייחס אליהם ולנסות לעזור להם. יעקב נתן תפקידים לתלמידים חלשים בלימודים כדי לתת להם חשיבות ושייכות. הוא הרבה להזמין תלמידים לביתו ולדאוג למחסורם הפיזי. מניקיון אישי ועד להאכלה ולדאגה לציוד לימודי. מנהל ביה״ס גילה את מסירותו של יעקב ואיפשר לו ללמד כיתה שכולה איכלסה תלמידים נזקקים לעזרה. יעקב השקיע את נשמתו והפיח בכיתה שמחה וגאווה באמצעות השירה.
בתור שכנה של משפחת ברג יכולתי להתקרב אליהם יותר ולחוש את הדופק בבית. התמונה האופיינית היתה, יעקב יושב בדרך כלל ליד הפסנתר ומנגן יצירות שונות וכל הבית עטוף במוסיקה. כל הנכנס מוזמן להצטרף לשיר, לרקוד ולשמוח. יעקב היה מרבה להקליט שירים מהרדיו. בצורה זו תמיד התחדש וידע את כל השירים החדשים. אני זוכרת שיעקב השמיע לי בפעם הראשונה את השיר ״ירושלים של זהב״. השיר נשמע מעולם אחר.
יעקב ועשירה אשתו הרבו להופיע בערבי שירה וברדיו (אז לא היתה טלויזיה) ושירה של זמרים היתה מאד נפוצה. יעקב היה רוכב על הוספה ועשירה מאחוריו. בסירה של הוספה היה האקורדיון כך הזוג טייל ברחבי ישראל. לא פעם האזנו להם ברדיו והתגאנו בהם.
עשירה ויעקב היו סמל של שילוב בין תרבויות. היום היו מכנים אותם כזוג האולטימטיבי המשלב בין מערב ומזרח. יעקב היה בעל הידע המוסיקלי, הדייקן, היוזם, המנווט, ועשירה היתה הבחורה המוכשרת בעלת קול מיוחד ויפהפה, וצעירה המוכנה לקבל וללמוד כל שתרבות המערב הציעה לה. היא הרבתה לשיר אריות מתוך אופרות ושירים איטלקיים סנטימנטלים.
קצת לפני פרישתו גיוון יעקב את עבודתו ועבר לעבוד בבית הספר באבן יהודה. גם שם הצטיין בדאגתו להווי המוסיקלי והתרבותי.
יעל צור מרץ 2006
איש חינוך, איש ההתיישבות העובדת, חבר פעיל ומסור למפלגה ולמעמד העובד ועל כולם - איש הרגש.
את ייעודו מצא דוד במקצוע ההוראה, ובחינוך דור צעיר שיהיה קשור בלב ונפש למולדתו, לכפרו ולמשקו, חינוך לאור הרעיונות והערכים של ההתיישבות העובדת השיקולים המשקיים היו תמיד נר לרגליו בעבודתו החינוכית. ב״עונה הבוערת״ היה ער וקשוב להורים ולתלמידים והיה מתאים את בית הספר לצרכי השעה, משחרר תלמידים ואפילו כתות שלמות לעבודות דחופות בחקלאות.
בנעוריו המקודמים היה דוד תלמיד ישיבה ואחר כך השלים את השכלתו הכללית והפדגוגית בסמינר למורים בפולין. ב־1920 היה ממייסדי בי״ס ״יבנה״ של חברת ״תרבות״ בעיירה פרוצ׳אני. בתקופה זו עבר הכשרה חקלאית עם קבוצה שנקראה ״פתח תקוה״ בשטח שנחכר מהכומר המקומי, ומימש את אהבתו הרבה לטבע ולצומח שליוותה אותו כל ימי חייו. כך דאג שסביב בית ספרו תהיה גינה שהיה מטפחה יחד עם תלמידיו.
דוד עלה ארצה בשנת 1925. מקום עבודתו הראשון היה בבית הספר בבלפוריה ומשם עבר לנהל את ביה״ס בבת גלים שבחיפה.
עוד בהיותו בחיפה הצטרף לגרעין של מייסדי מושב חרות.
שנת תרצ״ד (1934). ראשוני המתיישבים של מושבי גוש תל-מונד עזבו את שכונת הארעי - מחנה תל-מונד - והניחו את יסודות הישוב של כפריהם. במחנה התקיים אז בית ספר לקומץ הילדים של המתיישבים הראשונים. בית ספר זה היה דל ועלוב וצוות מוריו לא התאים להיות גרעין לבית ספר אזורי. בימים ההם, בתי ספר אזוריים לא היו עדיין ב״אופנה״ ולאלה שהיו כבר קיימים התייחסו כאל ניסיון שטרם הוכיח את עצמו. ותיקי המושבים פסלו מוסדות חינוך אזוריים מסיבות חברתיות.
תל מונד של אז היתה פינה נידחת, ללא דרכי גישה נאותות ורחוקה מיישובים עבריים, כך שלא רבים היו הסיכויים למשוך לבית הספר כוחות הוראה מנוסים, שבלאו הכי לא היו מרובים בארץ. היה איפה יסוד לחרדת האחראים לעניני הציבור לגורלו של בית הספר. אך התברר שבין העולים החדשים להתיישבות היה מספר מורים בעלי ניסיון שהיוו צוות מורים, עם סיכויים סבירים להצלחה לשנת הלימודים תרצ״ה - 1935.
דוד שהתבלט כראשון בין המורים בידע ובניסיון מונה למנהל בית הספר ומורה בו. כבר בחודשים הראשונים הצליח ללכד חבר מורים ובית הספר התפתח בצעדי ענק והפך למוסד מכובד על כל הגורמים הציבוריים הקשורים בחינוך. ישיבות המועצות הפדגוגיות, שהשתתפו בהן גם הגננות באיזור, הפכו לערבי עיון שבהם השכיל דוד להדריך את המורים הצעירים, ברוח טובה ובשט נפשי. דוד הקדיש את מירב זמנו למוסד והזדהה עם צרכיו. הוא יצר קשר הדוק עם ההורים הן בפגישות אישיות והן בפגישות בציבור. כך הנחיל לציבור ההורים מושגים אלמנטאריים בעניני חינוך ומקומו של בית הספר בכלל ובחברה המושבית בפרט.
חגיגות בית הספר, בהדרכתו של דוד, היוו נקודת מוקד לחיים החברתיים בגוש תל מונד ויצאו להן מוניטין בסביבה כולה בתוכנן החינוכי - אמנותי. חג הביכורים נחוג ברוב עם בחצר המרווחת של בית הספר דאז וכל תושבי גוש תל מונד השתתפו בו. ואילו חג החנוכה נחוג באולם בית הספר שבו הצטופפו התלמידים והוריהם.
שנת תשי״ב (1952). מזמן שבית הספר גדל הוא הספיק להוציא כמה מחזורים מוצלחים ושמו הלך לפניו. גל גדול של עליה הגיע לתל מונד ובו ילדים מארצות פזורה שונות. קמה המעברה והיה צורך לקלוט בבית הספר כמה מאות ילדים אשר לא טעמו טעמו של חינוך עברי יסודי וגם עזרתו של הבית היתה דלה בתחום זה. היה ברור שאי אפשר לקלוט את כולם בבית הספר הקיים וצריך להקים מוסד חינוכי למען ילדי העולים. משרד החינוך קיבל על עצמו משימה זו אך התנה תנאי - מנהל בית הספר הקיים, דוד גלבוע, יכהן כמנהל של בית הספר הזה. לא לחינם עמד משרד החינוך על תנאי זה, כי היטב ידעו שם כי תחת הנהלתו של דוד מובטחת התפתחות נאותה למוסד החדש.
כאשר עמדה לדיון חלוקת בית הספר המשותף בגוש תל מונד, בין המועצה האזורית הדר השרון לבין המועצה המקומית תל מונד, היה דוד אחד מן המתנגדים החריפים לחלוקה. התנגדותו נבעה לא מנימוקי שלטון ושררה, שהיו רחוקים מלבו, אלא מתוך ההכרה שבני הנוער חייבים להתמזג ולהתאחד ושאסור לנוער ליפול קרבן לחיכוכים מוניציפאליים. כל מאמציו לבטל את גזרת ההפרדה, שנגדה לעקרונות שבהם האמין, עלו בתוהו. כאשר, חרף התנגדותו, הוקם החיץ שהפריד בין שני בתי הספר - הגדר - סבל מזה דוד תקופה ארוכה כשהוא מזדהה עם כאבם של הילדים העומדים זה מול זה משני עברי הגדר.
דוד היה פעיל במפעלי ציבור רבים. בזכות כושר הביטוי המעולה שהיה לו היה נושא דברים ומברך בעלי שמחות ומעלה קווים לדמותם של חברים שהלכו לעולמם.
דוד חונן בכשרון מיוחד - ידע להשקיף על בעיות חברתיות ולהיות מעורב בהן אך בלי להיות מעורב במריבות וחיכוכים.
ביום הכיפורים נהג לכנס את חברי הכפרים בחורשה של גן הילדים בכפרו, חרות, כדי לשוחח על בעיות חינוך, תוך הדגשה שיום זה הוא יום המתאים לחשבון נפש.
לא מעט זמן הקדיש דוד לריכוז עניני המפלגה - מפא״י דאז - בגוש תל-מונד ולענייני ההסתדרות.
בשנת 1960 פרש דוד מעבודתו כמנהל בית הספר אך המשיך בפעילותו הציבורית בהנהלת הכפר וניהל חוגים לתנ״ך ביישובי הגוש. חלק מזמנו הקדיש לגידול צמחי נוי, בעיקר צמחי בצל ופקעת. גולת הכותרת היו הנרקיסים למיניהם שאותם אהב וטיפח באופן מיוחד.
בכ״ד בכסלו, ערב חנוכה, תשכ״ח (26.12.1967) עזב אותנו דוד והוא בן 67 במותו. מותו היה ״מוות נשיקה״, ליד ספר התנ״ך שהיה משאת נפשו ובו ״הגה יומם ולילה״.
דוד איננו אולם פעלו ורוחו קיימים בכפר ובגוש ויוסיפו להתקיים עוד שנים רבות.
אישיותו של אסתרין עוצבה בצל מלחמות עולם, השואה, אמונתו ביהדות וערכיה וכבוד האדם.
אסתרין נולד בעיר פולוצק אשר ברוסיה הלבנה בשנת 1914. הייתה זו השנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה. שנות המלחמה היו שנים של סבל ומצוקה ורעב למשפחה, אביו אשר שימש כמורה בוורשה בירת פולין נותק מהמשפחה אשר הייתה תחת כיבוש גרמני והתאחד עם משפחתו רק בתום המלחמה לאחר ארבע שנים.
בית הספר הראשון של הילד אליעזר הוא ״חדר מתוקן״ בו לומדים מחצית היום לימודי קודש והמחצית השנייה מוקדשת ללימודים כלליים - לימודי חול. עם סיום החדר הוא עובר ללמוד בבית ספר תיכון וגם שם הוא לומד בשתי מגמות - כללית ויהודית. את בית הספר התיכון מסיים בשנת 1932 וממשיך בלימודי היסטוריה באוניברסיטה, נושא עבודת הגמר שלו הוא ״חקר יהדות זמושטש״ עיר נעוריו. סיום לימודיו באוניברסיטה מקנה לו את האפשרות ללמד היסטוריה ויהדות בבית ספר תיכון.
כמורה בתיכון בוורשה הוא מלמד שם עד שנת 1939 שנה שבה פורצת מלחמת העולם ה־2.
וורשה נכבשת על ידי הגרמנים ומיד נוחתות גזרות וצרות על היהודים.
משפחת אסתרין מחליטה כי על אליעזר לברוח לרוסיה על מנת למלט נפשו מהגזרות, הוריו מאמינים כי להם לא נשקפת סכנה ויתר בני המשפחה נשארים בוורשה.
סופה של יהדות פולין ומשפחה אסתרין בתוכה הוא מר והן נשמדות בשואה ע״י הנאצים.
ברוסיה נמשכת מנוסת היהודים מאימת הגרמנים וכיוון הבריחה הוא מזרחה לאסיה התיכונה. בכל מקום בו הוא שוהה וגם לפרק זמן קצר, משתלב מיד ברשת החינוך המקומי ומנסה להקנות חינוך וידע לילידם בצל אימת המלחמה.
עם תום המלחמה בשנת 1945 הוא פוגש את רעייתו לעתיד דורה, הם נישאים ויחד חוזרים לפולין. פולין היא בית קברות יהודי גדול, משפחתו שם לא שרדה את השואה והזוג אליעזר ודורה ממשיך לנדוד עם שיירות הפליטים על פני אירופה ההרוסה בדרך לארץ ישראל. בכל מחנה אשר בו נקבצים הפליטים הוא ממשיך ומלמד את הילדים עברית ותולדות עם ישראל כהכנה לעלייתם לארץ.
בשנת 1949 מגיעה משפחת אסתרין לישראל. ביתם הראשון הוא אוהל במעברת בית ליד.
משם הוא יוצא לתור את הארץ לחפש פרנסה כמורה. הוא מגיע לתל מונד, המקום מוצא חם בעיניו ומתקבל לעבודה בבית הספר האזורי המשותף.
המציאות לא קלה, בנוסף לקשיים הכלכליים של עולה חדש - דיור ופרנסה, גם חבלי הסתגלות לשיטות לימוד חדשות ולאווירת לימודים לא מוכרת עם נוער שונה מזה שהורגל בחו״ל.
את חבלי ההסתגלות והקליטה עוזר לו לעבור מנהל בית הספר דאז דוד גלבוע.
אסתרין משתלב בהווי בית הספר ובאווירת המקום, ברוח טובה, בנועם הליכות ובידע הרב שאותו הוא נושא. עבודתו אינה מסתיימת עם צלצול הפעמון. לאחר שעות עבודתו ״הרשמיות״ הוא ממשיך בהוראה גם ״בבית הנערה״ - מוסד לנערות במצוקה הנמצא במושב עין ורד, ובנוסף להיותו שם מורה הוא גם משמש להן כאב המקרין עליהן מרוחו הטובה.
הוא מקים גם בית ספר ערב לנערים עובדים וכיתות להנחלת הלשון לעולים מבוגרים שתל מונד התברכה בהם.
בשנת 1968 מונה כמנהל בית הספר המקומי. עבודות הניהול לא גורמות לו נחת, ההתעסקות עם בעיות תקציב ובירוקרטיה והקונפליקטים בין שני בתי הספר המקומי והאזורי לא מקלות עליו את החיים, הוא הרי האדם שאוהב את המגע הישיר עם תלמידיו ולא את העיסוק בניהול.
עם איחודם מחדש של שני בתי הספר פורש אסתרין לגמלאות ופונה לעסוק בנושאים שתמיד אהב - היסטוריה, יהדות ופעילויות ציבוריות כחבר במועצת תל מונד, הרצאות במועדוני קשישים וכתיבה בענייני דיומא.
אסתרין מעורב תמיד בין הבריות, איש של שיחה עם כל אדם ואדם - עם כולם יש לו שפה משותפת, מאיר פנים ולא נותר איבה, מצוי בפוליטיקה היום יומית ובעניינים שברומו של עולם מתווכח ומחליף דעות בעל פה ובכתב עם מגוון אנשים ונושאים. את כישרונו ואהבתו להיסטוריה הוא משקיע בחקר תולדות ההתיישבות בגוש תל מונד, בריאיון ותיקים ושיחות עמם ובליקוט חומרים שעתידים לשמש כבסיס למרכז התיעוד של הגוש.
את אסתרין נזכור תמיד כאוהב אדם, מאיר פנים ובעל הומור, גדוש ביהדות ובידע, המבקש להעניק לכולם את מיטב האוצרות שבו.
נפטר בשנת 2000.
תולדותיו של צבי זבולון ויינברג הן עשירי תוכן ואם כי סיפוריו הרבים נושאים אופי אוטו-ביאוגרפי, הרי יכולות הן לשמש עלילה מרתקת לרומן רב היקף, שיקיף תקופת חייו הארוכה ״על אדמת נכר״ ו״בתוך עמי״.
מוצאו הוא ממשפחה עניפה, אשר הכתה שרשים עמוקים באדמת פולין ובשלשלת היוחסין מגיעה עד לאברהם יעקב שטרן (1769-1842), מראשוני תנועת ההשכלה בפולין, תלמיד חכם, סופר עברי, מתימטיקאי ותוכן, אשר התפרסם כממציא מכונת החישוב, שביצעה חישובים בארבע הפעולות, בשברים ובהוצאת השורש המרובע. את המכונה הזאת הציג בפני חברת חובבי המדע בווארשה ואח״כ בפני הצאר אלכסנדר הראשון, שהעניק לו תמיכה והקציב לו משכורת ממשלתית.
ילדות ונעורים קשים עברו על צבי. הוא טעם במידה גדושה מרוגז החיים, סבל עוני ומחסור, למד תורה על ״פת במלח ומים במשורה״ מפי הרב מגוסטינין.
בשנות השלושים בחייו היה כבר בעל משפחה, מוסמך לא רק לרבנות, אלא גם להוראה, אחרי סיימו את הקורסים העבריים למורים בגרודנו.
כמורה התפרנס בדוחק רב על ידי נתינת שיעורים פרטיים והוראה בבית ספר תיכון בסובאלקי ואחרי כן בווארשה בגימנסיה ״חינוך״. לאט לאט הוא גם פילס לו נתיבים ושבילים לספרות העברית. ויינברג, היהודי הגאה, לא יכול לסבול את העלבונות ועלה עם בתו האהובה עליו סוניה ז״ל לארץ ב־1920. שנה שהה בארץ ועבד כמנהל בבית הספר בזיכרון יעקב, הנהיג שם שיטות לימוד וחינוך מודרניות ונאבק קשות עם חסידי המכות והעונשין המיושנים. אחרי שנה ירד לפולין, אומנם לשם עלייה ביחד עם משפחתו, אבל סיבות שונות עיכבוהו על ״אדמת נכר״ עד 1934.
במשך ארבע עשרה שנים אלה בפולין היה ויינברג פעיל מאוד. ייסד את ״אגודת הסופרים והעיתונאים העבריים בווארשה״ והיה יושב הראש הראשון שלה, היה סגן הקלוב־פאן בפולין, ואחד מהעסקנים הפעילים ביותר בתנועת ״תרבות״, ייסד ביחד עם אחיו ד״ר שמואל ויינברג את הגימנסיה ״אסכולה״ בווארשה והיה ממעצבי דמותה הציונית-עברית.
העיתון היומי ״הזמן״, שהופיע בווילנה ב־1905 היה האכסניה הראשונה לביכורי עטו של צבי זבולון ויינברג, ועורכו ברשדסקי עודדהו מאוד. (ראה ״פסיעות״ בספר ״חומר ורוח״). מכאן ואילך מופיעים סיפוריו ב״מעורר״ של ברנר ובקבצים ספרותיים שונים. הוא השתתף ב״ספרות״ וב״רשפים״ בעריכת לחובר ופרישמן, ב״הצפירה״, ב״תורן״, ב״התקופה״ בעריכת לחובר וטשרניחובסקי, ב״גיליונות״ של למדן, ב״עתידות״ בעריכת ברש ומלצר ועוד. כינוייו הספרותיים היו; מיכאל שטרנברג, ז׳ צוויג וצור.
והרי רשימת ספריו: ב־1909 יצאו סיפוריו ב״ביבליותקה לילדים ולנוער״ בהוצאת ״מקרא״ בווארשה. בשנים 1913-1914 הופיעו שני קבציו בשם ״סיפורים וציורים״ בהוצאת הספרים ״אחיספר״. ב־1920 הופיע ספר לימוד שלו ״ילדות״ (ביחד עם אבא בירנבוים). הספר הזה זכה להופיע בעשר מהדורות. ב־1932 נדפס ״בית ורחוב״, ב־1942 - ״בדרכים אבלות״, ב־1943 ״מחיצות״, ב־1944 ״ג׳אמי״, בשנים 1951-57 ״אשר עבר״ בשני כרכים, ״שם ופה״ מטעם אגודת הסופרים ע״י ״דביר״ בעריכת ישראל כהן, ב־1953; ב־1957 - ״אדם באהלו״ - קטעי מחשבה ורגש. באותה השנה הופיע גם הספר ״הם הלכו״ מוקדש לחללי גוש תל מונד. בשנת 1963, ״אחד מהם״ ובשנת 1968 - ״צעירים בדורם״. הספרים - ״דרכי אנוש״ - 1966, ״על אדמת נכר״ - 1970, ״בתוך עמי״, 1971, ״בימים ההם״ - 1973 ו״חומר ורוח״ - 1975 - הם למעשה הוצאה מחודשת של כתביו בלבוש לשוני מותאם לזמננו, שהוצאו לאור ביוזמת נשיא מדינת ישראל ר׳ שניאור זלמן שז״ר ז״ל ע״י הוועד הציבורי להוצאת כתבי צ״ז ויינברג.
שיבתו לפולין לשם עלייה עם כל משפחתו בהקדם האפשרי התארכה לארבע עשרה שנים. בתקופה זו הגיע ויינברג לשיא פעילותו הן כמחנך והן כסופר ועסקן ציבורי, ובכל אותו הזמן הייתה אמרת ר׳ נחמן מברסלב שגורה בפיו, שניזון הוא מאוירת ארץ ישראל, אותה ספג, בהיותו שם, והודות לה הוא מחזיק מעמד בגולה.
וכרבי יהודה הלוי בשעתו עזב ויינברג את ארץ מולדתו בהיותו בפיסגת המעמד החברתי והחומרי, נפרד מחבריו וידידיו הרבים, לתמהונם הרב, אשר היה בעיניהם כאיש אשר ״רוח רעה ביעתתהו״ ויחד עם משפחתו עלה ארצה בשנת 1935. הוא התיישב בתל מונד, שאז רק נוסדה, בחל בחיי העיר, ובה ישב עד רגעו האחרון.
בחג העשור לקיום המועצה המקומית תל-מונד ובהגיעו לגבורות העניקה לו המושבה בראשותו של מר נפתלי דין אזרחות כבוד על עבודתו המסורה שהקדיש למושבה.
צבי זבולון ויינברג הוא אמן הסיפור הקצר, בחזקת מהמעט המחזיק את המרובה. הוא ידע לקפל בו עולם ומלואו, כשכל תמונה יכולה בהחלט לשמש רקע לרומאן בעל היקף רב.
בכ״ג באלול תשל״א ליווהו בני משפחתו, מאות בני נוער, רוב תושבי הגוש, ידידים ומכרים מלומדים, סופרים ושר בישראל. בדרכו האחרונה לבית העלמין בתל-מונד, בו טמונים גופות תלמידיו היקרים להם הקדיש מיטב שנותיו כמחנך וכסופר.
הוא ורעייתו, ברונקה ז״ל, אם כי היו אנשי עין ורד, השפיעו כמחנכים על גוש תל-מונד כולו, כולל כפר הס. ברונקה, כגננת ותיקה, הדריכה בעקיפין את כל הגננות בגוש, ואלימלך כמורה בבית הספר המשותף בגוש תל מונד היה גם מחנכם של עשרות ילדים בכפר הס.
עם מותם הטראגי, בתאונת דרכים בי״א בניסן תשכ״ד, אבדו שני מחנכים, בעלי שיעור קומה ממעצבי מערכת החינוך בגוש.
אלימלך כרת בית נאמנה עם תל מונד, ברית שמעולם לא הפר אותה. שהרי למן היום שהתיישב בעין-ורד, היה לו גוש תל מונד לחוף מבטחים. היו לו הצעות קוסמות אך מעולם לא עלה על דעתו לעזוב את עין ורד ואת בית הספר בגוש.
התגייסותו לבריגדה, עבודתו ב״בית הנערה״, שליחותו לאיטליה, היו בשבילו תחנות ביניים בדרכו חזרה לבית ספרו בתל מונד, ממנו שאב כוח והשראה לזינוק לשליחויות חדשות.
בשנים הראשונות היה קיים שיתוף פעולה מלא בין הגן לבין בית הספר. ברונקה ראתה את עצמה, ובצדק, שותפת נכבדה גם במפעל החינוכי הגדול - בית הספר. הישיבות הפדגוגיות היו משותפות. מספר הגננות והמורים היה מועט, ויחד היו יושבים ומכינים נושא לימודי, שרים את השיר שילמדו את הילדים גם בגן, גם בבית הספר. החגיגות היו משותפות אף הן גם אחר כך, כשהמסגרת התרחבה.
בבית הספר בתל מונד עבד אלימלך תחילה כמורה למלאכה והתעמלות, ואחר כך - כמורה כולל. אך מעולם לא ראה את עצמו כמורה בלבד אלא כמחנך.
בהיותו מחוץ לגוש, עמד בקשר הדוק עם בית ספרו. בהיותו בבריגדה החליף מכתבים עם חניכיו, ולמכתביו היתה השפעה חינוכית על תלמידיו. לא אחת, למשמע קריאת מכתביו בכיתה התקבל הרושם, שהמחנך, אומנם נמצא בגופו אי-שם במרחקים ואילו ברוחו שרוי הוא בבית הספר ומקרין השראה על חבריו המורים ותלמידיו.
חלוקת בית הספר הגושי לשני בתי ספר נפרדים (אזורי - לילדי המושבים, ומקומי - לילדי התושבים המתגוררים בשטח שיפוטה של המועצה המקומית תל מונד) - זיעזעה אותו. הוא ראה במעשה זה פגיעה בקליטת הילד העולה. הוא נאבק נגד החלוקה ולא השלים איתה ועבר לעבוד לבית הספר המקומי, ביודעו כי עזרתו ונסיונו דרושים יותר לילדי העולים החדשים.
חניכיו רחשו לו אמון ואהבה. היו מבקרים בביתו, נהנים מפירות גינתו, שהיה מטפל בה באהבה רבה יחד עם רעייתו, הזינו את עיניהם באקוואריון הקטן שעשה במו ידיו בגינתו, והקשיבו לסיפוריו המרתקים על מלחמת העולם השניה, על איטליה ועל הילדים היהודים שם. את סיפוריו היה מלווה בתמונות ומזכרות שונות, שהביא עמו ממסעיו על פני אירופה שלאחר המלחמה. הוא גם דאג לילדים בני הורים מעוטי יכולת והביא להם בגדים ונעליים שאספם אצל ידידיו הרבים.
אלימלך וברונקה - דמויות מחנכות בגוש תל מונד. תלמידיהם וידידיהם הרבים יזכרום תמיד באהבה ובהערצה.
אליעזר אסתרין
אלימלך ורעייתו, ברונקה ז״ל, אם כי היו אנשי עין-ורד, השפיעו כמחנכים על גוש תל מונד כולו, כולל כפר הס. ברונקה, כגננת ותיקה, הדריכה בעקיפין את כל הגננות בגוש, ואלימלך כמורה בבית הספר המשותף בגוש תל מונד היה גם מחנכם של עשרות ילדים בכפר הס.
עם מותם הטראגי, בתאונת דרכים בי״א בניסן תשכ״ד, אבדו שני מחנכים, בעלי שיעור קומה ממעצבי מערכת החינוך בגוש.
אלימלך כרת בית נאמנה עם תל מונד, ברית שמעולם לא הפר אותה. שהרי למן היום שהתיישב בעין ורד, היה לו גוש תל מונד לחוף מבטחים. היו לו הצעות קוסמות אך מעולם לא עלה על דעתו לעזוב את עין ורד ואת בית הספר בגוש.
התגייסותו לבריגדה, עבודתו ב״בית הנערה״, שליחותו לאיטליה, היו בשבילו תחנות ביניים בדרכו חזרה לבית ספרו בתל מונד, ממנו שאב כוח והשראה לזינוק לשליחויות חדשות.
בשנים הראשונות היה קיים שיתוף פעולה מלא בין הגן לבין בית הספר. ברונקה ראתה את עצמה, ובצדק, שותפת נכבדה גם במפעל החינוכי הגדול - בית הספר. הישיבות הפדגוגיות היו משותפות. מספר הגננות והמורים היה מועט, ויחד היו יושבים ומכינים נושא לימודי, שרים את השיר שילמדו את הילדים גם בגן, גם בבית הספר. החגיגות היו משותפות אף הן גם אחר כך, כשהמסגרת התרחבה.
בבית הספר בתל מונד עבד אלימלך תחילה כמורה למלאכה והתעמלות, ואחר כך - כמורה כולל. אך מעולם לא ראה את עצמו כמורה בלבד אלא כמחנך.
בהיותו מחוץ לגוש, עמד בקשר הדוק עם בית ספרו. בהיותו בבריגדה החליף מכתבים עם חניכיו, ולמכתביו היתה השפעה חינוכית על תלמידיו. לא אחת, למשמע קריאת מכתביו בכיתה התקבל הרושם, שהמחנך, אומנם נמצא בגופו אי שם במרחקים ואילו ברוחו שרוי הוא בבית הספר ומקרין השראה על חבריו המורים ותלמידיו.
חלוקת בית הספר הגושי לשני בתי ספר נפרדים (אזורי - לילדי המושבים, ומקומי - לילדי התושבים המתגוררים בשטח שיפוטה של המועצה המקומית תל מונד) - זיעזעה אותו. הוא ראה במעשה זה פגיעה בקליטת הילד העולה. הוא נאבק נגד החלוקה ולא השלים איתה ועבר לעבוד לבית הספר המקומי, ביודעו כי עזרתו ונסיונו דרושים יותר לילדי העולים החדשים.
חניכיו רחשו לו אמון ואהבה. היו מבקרים בביתו, נהנים מפירות גינתו, שהיה מטפל בה באהבה רבה יחד עם רעייתו, הזינו את עיניהם באקוואריון הקטן שעשה במו ידיו בגינתו, והקשיבו לסיפוריו המרתקים על מלחמת העולם השניה, על איטליה ועל הילדים היהודים שם. את סיפוריו היה מלווה בתמונות ומזכרות שונות, שהביא עמו ממסעיו על פני אירופה שלאחר המלחמה. הוא גם דאג לילדים בני הורים מעוטי יכולת והביא להם בגדים ונעליים שאספם אצל ידידיו הרבים.
אלימלך וברונקה - דמויות מחנכות בגוש תל מונד. תלמידיהם וידידיהם הרבים יזכרום תמיד באהבה ובהערצה.
אליעזר אסתרין
בית הספר המקומי התקיים מהשנים 1959 עד 1976, ומר יונה ברקמן היה מנהלו הראשון בשנים 1965-1959.
יונה ברקמן הגיע לתל מונד בשנת 1950 ונתקבל כמורה למתמטיקה לכיתות היסוד הגבוהות ולהמשכן ״ט״ ו״יוד״. אז היה בית הספר, משותף לכל יישובי תל מונד, ודוד גלבוע ז״ל היה המנהל. יונה תרם הרבה להעלאת רמת מקצוע המתמטיקה בכיתות ההמשך וכמו כן ארגן חוג לדראמה, וההצגות לסיום שנת הלימודים היו ברמה גבוהה.
שנת 1955 הייתה השנה האחרונה לקיומן של כיתות ההמשך, וכעבור ארבע שנים בא הפילוג ובמקום בית ספר משותף התקיימו באותו השטח שני בתי ספר נפרדים, כשגדר חוצצת ביניהם.
הגב' רות גרסטן נתמנתה למנהלת בית הספר האזורי, ומר יונה ברקמן נתמנה למנהל בית הספר המקומי.
ה״אימפריה״, שמר יונה ברקמן קיבל, הייתה עתירת בעיות. בית הספר מנה כחמש מאות תלמידים.
האוכלוסייה הייתה ברובה מורכבת מעולים חדשים, בני עדות שונות, על כל המשתמע מכך. המצב הכלכלי אז בארץ בכלל ובתל מונד בפרט היה די קשה: ענייני עבודה ודיור.
יונה נתקל בהרבה בעיות קשות, ובין היתר הייתה גם בעיית איוש הכיתות במורים טובים. היו אומנם גם מורים מקומיים, אבל מספרם לא ענה על דרישות בית הספר, וקשה היה להשיג מורים טובים בגלל קשיי תחבורה. על כל דבר היה צריך להיאבק. במאמצים רבים הצליח יונה, בעזרת מר נפתלי דין, להגיע עם הנהלת אגד, להתאמה, פחות או יותר, של זמני הנסיעות של האוטובוס המגיע לתל מונד והיוצא ממנה לנוחות המורים. הייתה גם בעיה של איחורי מורים (בגלל התחבורה) ומחלות ומילוי מקומם היה מעסיק הן את המנהל והן את סגנו.
מצד ההורים לא הורגשה מודעות מספקת לצרכי בית הספר, ולא תמיד ידעו לעמוד לימין המנהל ולתמוך בו בדרישותיו לטובת המוסד. יונה היה עושה כמיטב יכולתו להתגבר על כל הקשיים. מבחינה חינוכית נעשתה עבודה כבירה.
יונה, שריד משארית הפליטה, ידע היטב, שיש להשריש בלבות צעירינו, את האהבה למולדת ולמסורת שלנו. יונה היה מסור בלב ובנפש למוסד, וכשגר על יד בית הספר, לא פעם נדמה היה, שלמעשה מקום מגוריו הוא בית הספר.
את החופשות הקצרות ואת החופשה הגדולה היה מנצל לסידורים במוסדות ולהכנת בית הספר לשנת הלימודים החדשה.
יונה ברקמן הוא ברוך כשרונות. ברוסיה היה מהנדס במפעלי פלדה, בצעירותו היה בחור ישיבה, וכשפרש בשנת 1965 התמסר לכתיבה. הוא כתב הרבה שירים נפלאים באידיש, שרוכזו בספרים אחדים ויצאו לאור. הוא תרגם הרבה מעברית לאידיש ולהפך ורכש לו מוניטין כמומחה לתרגומים ולשירה לירית באידיש והביקורת החיובית הן מצד סופרים והן מצד חוקרים מעידה על כך, שיונה תפס מקום חשוב בתולדות הספרות האידית בארץ ובעולם.
אליעזר אסתרין