אצילה איתן
מכל מה שזכור לי מראשיתו של ביה״ס שלנו. - הכל השתנה. הנוף השתנה, הישובים גדלו, הבתים התרחבו, מראה האנשים ולבושם שונה ובתוך כל זה גם מראה ביה״ס שלנו והווי החיים בו. ורק תכלת השמים וזוהר השמש נשארו ממש כשהיו.
תשאלו כיצד? תאמרו: לא יתכן! ובכל זאת כך הדבר. הבה ואסביר לכם איך התרחשו הדברים. פרק א' ובו יסופר איך צבעי הצהוב, האדום והכחול, התחרו ביניהם. מי יצבע את הנוף ואיך נדחקו הפרחים לגדות הואדיות.
פעם חסרו בנוף שלנו כל העצים הרבים והבתים הפזורים ביניהם כיום. השטחים היו ריקים ושוממים, רק הרוח הלכה בין מרחבי החילפה שהגיע עד מתניים ולא היה דבר שיסתיר את האופק. ואז כל גבעה - הייתה גבעה, וכל גיא - גיא, ומישור היה - מישור, ודיונות חול היו דיונות חול ממש וניתן היה לטפס עד פסגתן ולגלוש למטה בצהלה. ניתן היה להשקיף מראש גבעה ולראות מצד מערב את הים מבעד הפירצה שנחל פולג פרץ בשורת גבעות הכורכר שלאורך החוף, ובמזרח את הרי אפרים.
זה היה נוף ילדותנו ונוף זה היה מחורץ ואדיות בעומק רב ועל שפתו צמחו ופרחו פרחי השרון. כל פרח בעונתו - עד שיכולת לחוש את חילוף העתים. מיד לאחר היורה הופיעו החלזונות והותירו אחריהם פסי כסף על החול הרטוב, לאחריהם היינו מגלים את הראשונים בשלוליות, לאחר זאת החלו להופיע הפרחים, בזה אחר זה - סתוונית היורה בקעה מנדנדה הלבן ועמה הכרכום החורפי. ביניהם החלו להופיע כתמי האודם של הכלנית הנורית והצבעוני. כך החלה התחרות הצבעים בטבע. עוד האדום והצהוב נלחמים החלו להידחק ביניהם צבעי הכחול של התורמוס והעולש פה ושם נראה הלוף שצבעו ארגמן וירקרק, כן הופיע ספלול השדה בעל עלי כותרת מקווקווים ששימשו מלכודת לחרקים וזבובים. גם כאשר פרחים אלה קמלו נמשכה התחרות. במקום הכלניות הופיעו פרגים, הצהוב שפע מפרחי הסביון הכחול נשמר על ידי המרווה הדגולה ופרחי מקור החסידה שלעת קיץ מקוריהם התפתלו כשעונים.
לקראת הקיץ פרחו צמחים מגוונים שהפכו מאוחר יותר לקוצים דוקרניים ואפורים.
עוד רבים רבים היו הפרחים באזורנו, אך עם גידולם של המושבים עת החלו מעבדים כל שעל אדמה, נעלמו רוב הפרחים וניתן עוד למצאם רק בשולי החלקות המעובדות.
גם המושבים השתנו. נוספו משקים בכל מושב, שטחי הקרקע התרחבו, הוקמו מבני ציבור מפוארים, ניטעו גנים וחורשות, נסללו כבישים והותקנה תאורה ברחובות. אך אז בימים הרחוקים, היו בכל מושב כמה צריפי מגורים ובמרכז הצריף הציבורי, לידו ניצבו על עמודים ״הבקים״ (דודים ענקיים שבהם נאגרו מים). והאנשים, ודאי השתנו, כי באותם הימים, סבא וסבתא של דרור, איריס ושחר, היו אנשים צעירים, זקופי גו ושחורי בלורית - ממש לא יאמן. ולו ראיתם אותם בעבודתם, איך היו יוצאים לשדה עם שחר וחורשים במחרשה הרתומה לשתי פרדות או מנכשים בטוריה סביב שתילי ההדר הצעירים.
הסבתות - אלו ששערן כה הלבין בינתיים, לא רק שהיו עלמות חן, גם חרוצות היו וידיהן עסקו בכל מלאכת השדה, אך גם את ביתן - צריפן לא הזניחו וקשטוהו במפה צחורה ווילון מרוקם. גם בדוגרת ואפרוחיה טיפלו, חלבו את הפרה וגם אפו לחם במו ידיהן. ובלילות, לאור מנורת הנפט היו תופרות לנו, הילדים את בגדינו. כאן המקום לספר לכם כיצד השתנו הבגדים; אפילו בגדי הילדים. בזמנים ההם הבנים חבשו כובע קסקט (מצחיה) ואורך מכנסיהם הגיע עד מתחת לברך. והבנות לבשו שמלות קטיפה שחורות בעלות צווארון לבן מצועצע, הכול נראה קצת גלותי. אבל כאשר ״בגדי חמודות״ אלו התבלו, החליפו אותם בתלבושת ״ארץ־ישראלית״ - חולצה כחולה ומכנסי חקי.
ואיך השתנה ביה״ס? לא נדבר על השינוי בתכנית הלימודים, אך חי החברה! הרי ידוע לכולכם שראשיתו של ביה״ס הייתה בקרון. אך לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שביה״ס, שעתה כבר היו בו ארבע כיתות, נעשה קטן ומספר הילדים הלך וגדל. לקחו והעבירוהו ל״מחנה״, שהיה בנוי צריפים, בדרך לכפר הס.
במחנה התרכזו הפועלים. במרכז עמד צריף חדר האוכל ובשוליו בניין האורווה המפואר - כי זאת לדעת, באותה עת לא היו טרקטורים ואת העבודה עשו בעזרת סוסים ופרדות. ליד המחנה היו גם שטחי המשתלות בהם גידלו את שתילי ההדר לשטחי הפרדסים של היום.
משום מה ערמו על-יד צריפי ביה״ס את זבל הכבשים, המיועד לזיבול הפרדסים הצעירים. את הזבל הביאו הערבים וערמו אותו לערמה נאה בגובה של בית. ערמה זו הייתה מרכז חיי ביה״ס בהפסקות. כיתה אחת הייתה מגינה על הפסגה והכיתה השנייה הייתה צריכה לכבוש אותה, בעת ההסתערות היו הרגליים שוקעות בזבל עד ברכיים והנעליים נמלאו גללים. הזעה הייתה ניגרת והאבק היה דבק בה.
תארו לעצמכם איך נראינו בסוף כל הפסקה.
לביה״ס וממנו היינו הולכים ברגל. לעתים היינו עוברים את כל הדרך שחצתה את הפרדסים הצעירים בריצה ולעתים היינו הולכים בצוותא ושרים. בימי גשם היו רוב הילדים מתכסים בשקים, כי לא היו לנו מעילי גשם. הבעיה הייתה לחצות את הואדיות בימים בהם גאו הגשמים. כשהיינו מגיעים לשפת הוואדי היינו עוצרים והמורות, בעזרת שני ילדים בוגרים, שהתברכו במגפיים (שהיו מאוד יקרי מציאות באותם הימים), היו נושאים את כל הילדים על גבם ומעבירים אותם לעבר השני של הוואדי.
לאחר שנתיים של לימודים בצריפי המחנה, החליט היהודי האנגלי ישראל זיו להטות שכם ולעזור לוועד הגוש להקים בי״ס בכפר זיו. כך נבנה האגף המרכזי של ביה״ס. היה זה בנין פאר. הוא הכיל ארבע כיתות, חדר מורים, ספרייה, אולם ובמה. חצר ביה״ס הייתה רחבה אך כולה הייתה שוממה, ללא צמח, מלבד החילפה ואלון בודד.
מיד הפשלנו שרוולים ונטענו את כל השטח שממערב למבנה. בשולי הצד המזרחי של המגרש הוקמו שני צריפים, אחד מהם שימש כחדר אוכל. עליכם לדעת שהיו לנו שיעורי בישול ואת התוצאות היינו חייבים לאכול בצהריים. בעניין זה היינו די מסכנים כי הפיקוח מצד המורים היה חמור. רוב ההורים עבדו בפרדסי תל מונד וכך לא חיכתה לנו בבית ארוחת-צהריים חמה. צריף נוסף הוקם לחדר מלאכה. במזרח השתרעו הפרדסים הצעירים, ממערב מישור מכוסה חילפה הנעה ברוח כשדה דגן, רחוק יותר נראו המבנים הראשונים של אבן יהודה וממולנו היו בתי ״הטיקלים״ (הטיקלים הם משפחה ערבית, לה היו שייכים רוב אדמות בני דרור). העצים היחידים בשטח היו אלה שצמחו ב״גן עדן״ - בוסתן שהשתרע בינינו ובין הטיקלים.
״גן העדן״ היה מוקף גדרות צבר שהניבו פרי עוקצני ומתוק. ביניהם התנשאו כמה עצי שקמה עבותים ומצילים, ואפשר היה למצוא שם את כל סוגי הפרי.
למה ״גן עדן״? אם תזכרו את השממה שהשתרעה מסביב, שהייתה ״ארץ ללא צל״ תוכלו להבין זאת בקלות. בקצה הצפוני של מגרש ביה״ס עברה ״דרך המלך״ שהוליכה לישובים הערביים במזרח. בדרך זו עברו שירות הגמלים כשבראשם ערבי רכוב על חמור ועדרי בקר שכלבים ערביים נשרכים אחריהם. לעתים היה רועה ערבי וכבשיו מתקרב לחצר ביה״ס והוא היה מפליא בנגינות על חלילו, כליווי נשמע ״התוק תוק״ התמידי של משאבת המים שלהם.
יום אחד אפילו עברה בדרך תהלוכה שהייתה המופלאה ביותר מכל אשר ראינו, הייתה זו תהלוכת חתונה. הכלה, מצועפת הפנים, ישבה מקושטת תחת אפריון שנישא על דבשת גמל וסביבה דהרו ערבים על סוסיהם הגזעיים והתחרו ביניהם. הנשים בלבוש ססגוני השמיעו שירים מלווים בתופים ומצלתיים. המחזה היה כה מרהיב וכולנו פרצנו החוצה מהכיתות לראותו.
עד מהרה בא הקץ לכול. בארץ פרצו מאורעות הדמים של 1939-1936. גם הגוש שילם את קורבנותיו הראשונים. ראשון נפל השומר ישראל גולדברג (ג'ימי) וזמן קצר לאחר זאת ניכרה קבר אחים לארבעה חברי עין-ורד שנפלו בדרכם לעבודה בפרדסים. חברי המושבים יצאו בלילות לשמור בעמדות וכולם חרדו לשלומנו - הילדים.
בתחילה הרשו לנו ללכת לביה״ס בליווי נוטרים. הנוטרים בדקו את הדרך והיו תופסים עמדות על הגבעות כדי לאבטח אותנו. אך עם גבור המאורעות הוחלט סופית שההליכה לתל מונד מסוכנת מדי ואסרוה עלינו. עברנו ללמוד בכפר. בכל חדר למדו שתים-שלוש כיתות, כך למדנו קרוב לשנתיים. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה.
המלחמה גרמה להרגעת הרוחות בין היהודים והערבים, ומאחר שהסכנה חלפה הוחזרנו לביה״ס בתל מונד.
בינתיים נוספו כיתות, כי זאת לזכור, מדי שנה נוספה לביה״ס כיתה ומשך הלימודים היה עשר שנים - עד כיתה י'. לעומת זאת מספר החדרים לא גדל והצפיפות רבתה. תחילה ניסו להנהיג משמרת שנייה, אך אחר כך כבשו בהדרגה את כל חדרי העזר והפכו אותם לכיתות. למדו בחדר האוכל, בחדר המלאכה, באולם ובחדר הספריה, והבמה שימשה לחדר מורים. לבסוף גם בחדרים שנשכרו אצל השכנים.
שינוי נוסף חל בינתיים עם שיפור המצב הכלכלי. כל משפחה רכשה לעצמה חמור, ועתה משגדלנו הרשינו לרכוב לביה״ס על החמורים. היו חמורים מסכנים שנשאו על גבם שניים או שלושה אחים ואחיות. חייבים להודות שהמחזה היה מרנין לב. תארו לעצמכם, מדי בוקר הייתה יוצאת מכל ישוב שיירת חמורים לביה״ס. לא רק הילדים, גם המורים באו רכובים על חמורים. אין צורך לומר שבדרך לשם וחזרה נערכו תחרויות רכיבה אמיתיות, לא אחת קרה שבעת הדהירה נפל אחד הילדים והחומר ברח חזרה לאבוס.
כל עדת החמורים נקשרה לאורך הגדר המזרחית של חצר ביה״ס. והחמורים כידוע הם בהמות פיקחיות ביותר. לא עבר שיעור בו איזה חמור לא היתיר את עצמו ומיד היה נכנס בקטטה עם שכניו החמורים. עד מהרה היו משתחררים עוד כמה חמורים והתחיל מרוץ ביניהם, ואליו הייתה מצטרפת כל העדה בנעירה מחרישת אוזניים. כאשר שמענו בכיתות את הרעש מיד הבנו מה מתרחש בחוץ ואז היינו פורצים החוצה להשליט סדר בין החמורים. עכשיו כבר לא היה טעם לחזור לשיעור ובמיוחד כאשר בחוץ השתרע עולם כל כך נפלא. כי הפרדסים כבר גדלו ונתנו גם מסתור וגם פרי! בפרדסים הניחו פסים שהוליכו את קרוניות הפרי מהחלקות לבתי האריזה, שם עבדו ״בשיטה הערבית״ בישיבה על מחצלות ואנו היינו ״מתפלחים״ (מתגנבים) אל הקרוניות, מתיישבים בהן ומסיעים אותן כמו רכבת אמיתית.
אין ספק שהדמיון שלנו היה רץ לפני הקרוניות ואנו חשנו עצמנו כנוטלים חלק במסע החולף ביעף על פני ארצות תבל. דבר נוסף שמשך אותנו היו העצים ״המיוחדים״. כמו פומלות, תפוחי־דם ומנדרינות. היינו מתגנבים כדי לטעום מהפרות האלה, כי באותה תקופה, בה העצים במושבים טרם הניבו פרי, היה לפרות האלה כוח משיכה רב. רק גערות מנהלי הפרדסים היו מבריחים אותנו חזרה לביה״ס.
בסיכום - אט אט העצים גדלו ונבנו בתים המסתירים את הנוף, ביה״ס התרחב והחל מוציא מחזור אחרי מחזור. רבים מבוגריו ממשיכים את מפעל הוריהם במושבים, חלק מהבוגרים נפלו במערכות ישראל, התלמידות של אז משמשות בו מורות ועוד מעט יבקרו בו הנכדים של תלמידיו הראשונים. כמו כל הסובב אותנו ביה״ס אף הוא השתנה - כי כך דרכו של עולים - להשתנות, ורק תכלת השמים וזוהר השמש נותרו ממש כפי שהיו.״
מתוך: הדר השרון שלנו - גוש תל מונד, הוצאת המועצה האזורית הדר השרון, 1972.