בשנים הראשונות שימש, הקרון כמשכנו של גן הילדים הראשון בגוש. לא ארכו הימים והוא צר מלהכיל את כל הפעוטות, ועם הקמת נקודות ישוב חדשות (כפר הס, עין ורד, חרות), הוקמו גני ילדים בכל אחד מהם. אך בזה לא נסתיים תפקידו של הקרון כמוסד חינוכי. משך זמן מסוים היה המשכן הראשון של בית הספר במחנה, שהיה משותף לכל הישובים בגוש. ״חברת מטעי ארץ ישראל״ השתתפה בהחזקת בית הספר.
מספר התלמידים הלך וגדל וצריפי המחנה הפכו לכיתות, עד שהגיע הזמן להקים את בנין בית הספר במרכז הגוש. בשנת תרצ״ה (1935) החלו בבניין ביה״ס על שטח נרחב. לורד מלצ׳ט השני ולורד זיו, שהקים בינתיים את ביתו בתוך חורשת האורנים, הושיטו את עזרתם לבנין בית הספר. הואיל ובית הספר נימנה על זרם העובדים השתתפה בהנהלתו גם מזכירות מועצת הפועלים המקומית.
בשנת תרצ״ו-1936 עמד בניין בית הספר על תלו: שש כיתות לימוד ואולם גדול לחגיגות וכינוסים ששימש גם כבית עם לחברי הגוש. במשך שנים רבות היה אולם בית הספר האולם הציבורי היחיד בכל הגוש. הוא גם שימש כאולם התעמלות של בית הספר. באותה שנה עזבו ילדי בית הספר את הצריפים במחנה ועברו אל מעונם החדש והנרחב בתל מונד.
עשר שנים לאחר הקמת הבניין הראשי, הונח היסוד לבנין השני (קיץ תש״ה 1945), ועם העלייה ההמונית ,וגידול מספר התלמידים הוסיפו את האגף השלישי (תש״י 1949/50). ביה״ס קלט גם את הילדים ניצולי השואה, שאומצו ע״י המושבים: עין ורד, חרות וכפר הס.
בשנת הלימוד תשי״ד - 1954 למדו בביה״ס המשותף קרוב ל־500 תלמידים ב־14 כיתות. נוסף לכך למדו כ־500 תלמידים בחמש כיתות במוסד המסונף, בשיכון העולים ובמעברה. במשך כל שנות קיומו הצליח ביה״ס לשמור על צביונו המיוחד כבית ספר משותף לכל יישובי הגוש, אם כי היו עוד מוסדות חינוך ביישובי ״הפועל המזרחי״ (פורת ויזרעאל), וגם בית ספר דתי־ממלכתי בשיכון העולים.
מוסדות החינוך בגוש הבטיחו חינוך משותף לילדי המושבים הוותיקים, לעולים החדשים ולילדים בתחום המועצה המקומית תל-מונד. מצב זה עורער עם פרוץ החיכוכים בין המועצה האזורית ״הדר השרון״ והמועצה המקומית תל מונד. אז נאלצו לחלק את המוסד המשותף לשניים: ביה״ס של המועצה האזורית בשביל ילדי המושבים, וביה״ס של המועצה המקומית.