מציאת מים הייתה אחת המשימות החשובות ביותר בחודשיה הראשונים של תל-מונד.
כך נכתב בכתבי אסתרין על מציאת הבאר: ״עם קילוח סילוני המים הראשונים חגרו גיל כל בני המחנה, והתקווה נהרה בעיניהם. כל אחד עמד בציפייה חרישית לרגע שבו ירטיב שפתיו במים הצלולים. כרעו לארץ ושאבו במו כפיהם מהמים הפורצים ועולים, ובשמחה שאין לתארה, צעקו: ׳מחייה נפשות… מים שאין דוגמתם… אך אלא הם מים!״.
הבאר שינתה את פני המחנה והקרימה עליו גוון של יישוב בן קבע. במרום הגבעה הועמדו על בסיס גבוה 12 דודי אבץ גדולים. מצינורי הבאר הראשיים נקוו המים אל הדודים לשתייה ולפולירים. במחנה רבתה התכונה. התחילו צוברים חומרי בניין והשקאה, התכוננו להקים צריפים לפועלים ומשרד לפקידים ולרשת את קרקע המטעים בצינורות. הרוח החיה במחנה היו הפולירים. הם הניעו את משאבת הבאר, עקרו את האדמה משוממותה, הסיעו משאות ומטענים כבדים והפליאו במעשיהם ככוח המניע העיקרי שבו תלויה הצלחת המפעל.
מתוך: ארכיון לתעוד גוש תל מונד - כתבי אסתרין עמ׳ 24.
מיום היווסדו של הכפר לא ירדה בעיית המחסור במים מסדר יומו. ניתן לומר, כי זו הציקה לו לא פחות מאשר בעיית המחסור בקרקע. זוהי בעיה כרונית. את טעמם של ״מים במשורה״ הרגישו כבר חברי ארגון ״יזרעאל״ עוד לפני העלייה על הקרקע בהיותם במחנה תל-מונד.
הקילוח הראשון של מים חיים בכפר מקורו מהבאר הראשונה של פחטר במטעי א״י, זו הבאר שעל הבעלות עליה היו כנראה דיונים רבים, שכן מצאנו בחוזר של מזכירות ארגון ״יזרעאל״ מיום 14.9.1932 את הדברים האלה המוסבים לבאר זו: ״המו״מ בדבר הבעלות על הבאר טרם נגמר. יש לחשוב שהבאר תישאר בידי קואופרטיב הצרכנים. שאלת האדמיניסטרציה של הבאר תיפתר כנראה עם בואו של החבר יוליוס סימון בעוד חודשיים״.
מימיה של באר זו לא היה בהם כדי לספק אפילו את הצרכים המינימליים של המושב בראשיתו. שני קידוחים בוצעו עם העלייה על הקרקע וכתוצאה מהם קמו והיו שתי בארות מים. הראשונה בשנת 1932 על יד המגרש השייך לפרמולניק, והשנייה - בשנת 1943 על יד פרדסו של דוקסין.
בין קידוח לקידוח נתמנה ע״י המזכירות עובד מיוחד, שהיה מביא על עגלה רתומה לסוס מי שתייה לאדם ולבהמה, אך אלו לא הספיקו כמובן למקלחות לחברים, ולעתים קרובות היו החברים שחשקה נפשם במקלחת של צוננים נאלצים לכתת רגליהם למקלחת הציבורית במחנה תל מונד, ששירתה גם את ראשוני העובדים בגוש.
משהוקם שיכון הותיקים בכניסה למושב סיפקה את מימיהם חברת המטעים. שעון מרכזי הורכב בסמוך לצינור המרכזי שהתחבר לאדמות המושב, אך כל פיגור בתשלום עבור המים האלה גרר אחריו עונש לאלתר - הפסקת המים.
החלקה הראשונה שהושקתה במי הבאר הראשונה הייתה משתלת ההדרים של ארגון ״יזרעאל״ בקצה המושב, בדרך למחנה תל-מונד. המנהל הטכני של משתלת המושב וממילא גם ״שר המשקים״ הראשון של כפרנו היה יוסף קנמון.
במשך השנים נקדחו ארבע בארות שטוחות, ושתיים מהן נסתמו. בשנת 1947 נעשה ניסיון נועז לגלות מקורות מים בשכבות עמוקות יותר שלא צפויה לגביהן סכנת מפולת. ניסיון זה הוכתר בהצלחה ובעומק של 396 מטר נתגלו מים רבים. קידוח זה היה בזמנו ניסיון ראשון במינו בארץ. מבאר זו שאבו 450 מטרים מעוקבים מים לשעה.
לזמן מה נפתרה בעיית המים, אולם התרחבות המושב והתכניות לפיתוח כל אדמות הכפר עוררו את בעיית מחסור במים בכל חריפותה. הוחל איפוא בקידוח באר עמוקה שנייה. שנה תמימה נמשכה העבודה, ולאחר תלאות מרובות וניסיונות שונים שעליהם מסופר בקובץ זה - האירה שוב ההצלחה את פניה ובעומק 380 מטר מתחת לשכבת אבן נתגלו מים רבים. עם ציוד מתאים אפשר היה להפיק מהבאר שנחפרה במקום עד 800 מטרים מעוקבים מים לשעה. שני הקידוחים העמוקים בוצעו על ידי חברת מקור המים בע״מ בהדרכתו ובפיקוחו של מהנדס המים אברהם כץ.
בעזרת הבאר החדשה שכונתה ״הבנים״ על שם הבנים שנפלו במלחמת השחרור, אפשר היה להשקות אדמות-שלחין נוספות ו־250 דונם מטעים, בעיקר עבור המתיישבים החדשים (הרחבה). חג המים שנערך בכפר ב־9 באוגוסט 1952 נתן ביטוי להרגשת הרווחה של כל חברי המושב עם הקלת מצוקת המים.
עתה אפשר היה לקוות לעיבוד אינטנסיבי של כל אדמות הכפר ולהגברת הייצור החקלאי. מעתה היה גם פתח תקווה להגשמת התכניות על הקמת 20 יחידות משקיות נוספות של בני המושב. אותו זמן היו מושקים רק 2,000 דונם משטחו הכללי של הכפר (3,800 דונם).
בשנת 1953 היו כבר בכפר ארבע בארות. שתים מהן נרכשו מחברת מים א׳ ושתיים נקדחו על ידי חברת ״יבולים״. התפוקה האפשרית לשעה של כל הבארות הייתה 1,100 מ״מ לשעה, ואילו השאיבה בפועל לשעה לא עברה על 800 מ״מ מים.
אותה שנה היו 6 משאבות ו־6 מנועים עם 587 כוחות סוס. פרט לזה היו גם שתי בריכות מים שקיבולן היה 1,350 מטרים מעוקבים ותצרוכת המים השנתית בכפר הגיעה ל־2,250,000 מ״ק. עתה, לאחר שרוב שטחו של הכפר נטוע, ויתרו - נועד לגידול ירקות ובשנים האחרונות גם לגידול פרחים - אנו מגיעים בפועל לשאיבה של 2.5 מיליון קוב מים. גם הבעיה של הלחצים גבוהים נפתרה בזמן האחרון ע״י הוספת משאבות-עזר, כגון זו שנועדה לשטח גבול טירה וזו העתידה להיות מופעלת לשטח הדרום. הפעלת שתי הבריכות בקיבול של 3,000 מ״מ מים לשעה פתרה את הבעיה של אגירת מים בשעות היום ללילות להשקאה שתקיף כשבעים אחוז משטח ההדרים. הקיבולת של הבריכות מאזנת גם את הלחצים הקיימים בשעות היום. ראוי לציין, כי בשנים האחרונות השלמנו גם הרכבת קודחים (ברמדים) לכל חלקות החברים, והם תורמים לחיסכון ניכר בצריכת מים. חידוש צנרת המים המיושנת מתבצע לפי תכנון תלת-שנתי בהתחשב עם ״גיל״ הצינורות ושנת הנחתם. הצינורות החדשים הם מאסבסט ורובם צינורות פ.ב.ס. ופוליטילן.
מתוך: בן ציוני יעקב,1977, ספר כפר הס, הוצאת דפוס מוזס.
עין ורד קיבלה את שמה בעקבות שם מעיין שהיה בסביבה. איפה אותו מעיין אין איש יודע היום, אבל מתחת לאדמת המושב, מתחת רגלינו ממש, יש מים. אלה מי תהום טובים לשתייה, מים חיים. צריך רק לחפור באר באדמה ולשאוב את המים
עין ורד נמצאת מעל שני מאגרים של מי תהום, הנקראים אקוויפרים: אקוויפר החוף ואקוויפר ההר. המים שאנו משתמשים בהם בעין ורד הם מי בארות שמקורם באקוויפרים האלה.
בארות המים נחפרו באדמות עין ורד כדי לפתח חקלאות וכדי לאפשר חיים. בשנת 1930, כשהגיעו ראשוני המתיישבים למקום, נחפרה הבאר הראשונה במושב. נמצאו בה מים בעומק של 24 מטרים. הבאר נמצאת במערב המושב, במורד רחוב הדרים. היא איננה פעילה עוד, ונעשתה לאתר היסטורי.
בשנת 2000 היו בעין ורד ארבע בארות מעל אקוויפר החוף ובאר אחת מעל אקוויפר ההר. אלה הבארות במושב:
באר מספר 1 - נמצאת ביציאה מהמושב, סמוך לכביש. הבאר נחפרה בשנת 1951 והופעלה בשנת 1952. עומק הקידוח היה 100 מטרים. עומק פני המים בינואר 2000 היה 30 מטרים. כמות המים הנשאבים בשעה - 60 קוב (מ״ק).
באר מספר 3 - נמצאת ב״עבר-הירדן״ במעלה הגבעה. הבאר נחפרה בשנת 1938 והופעלה בשנת 1939. עומק הקידוח היה 134 מטרים. עומק פני המים בינואר 2000 היה 45 מטרים. כמות המים הנשאבים בשעה - 50 קוב.
באר מספר 5 - נמצאת בחלק המערבי של אדמות המושב, במורד הפרדסים. הבאר נחפרה בשנת 1946 והופעלה בשנת 1947. עומק הקידוח היה 120 מטרים. עומק פני המים בינואר 2000 היה 29 מטרים. כמות המים הנשאבים בשעה - 70 קוב.
באר מספר 7 (הבאר החדשה) - נמצאת בחלק המערבי של אדמות המושב, על הגבעה. הבאר נחפרה בשנת 1964 והופעלה בשנת 1964. עומק הקידוח היה 131 מטרים. עומק פני המים בינואר 2000 היה 50 מטרים. כמות המים הנשאבים בשעה - 90 קוב.
באר אקוויפר ההר (הבאר העמוקה) - נמצאת בחלק המזרחי של אדמות המושב. הבאר נחפרה בשנים 1950 - 1952. מדוע היא נקראת הבאר העמוקה? משום שבעת הקידוח חפרו לעומק רב מאוד ועדיין לא מצאו מים. המומחים טענו שיש להמשיך ולהעמיק את הקידוח - ואכן כך נעשה. לאחר שקדחו דרך שכבות קרקע רבות ושונות - הגיעו אל המים!!! עומק הקידוח היה כ־450 מטרים! ואולם כאשר מצאו את המים בעומק זה, עלו המים לעומק של 36 מטרים. עומק פני המים בינואר 2000 היה 60 מטרים. כמות המים הנשאבים בשעה - 400 קוב. רוב המים של עין ורד נשאבים מהבאר העמוקה. טיב המים מבאר זו - מעולה.
הבריכות - נוסף לבארות יש בעין ורד שתי בריכות אגירה המכילות יחד כמות של 3,000 קוב מים. הבריכות נמצאות במקום גבוה בחלק הצפוני של המושב, והן מסייעות לספק את הצריכה המוגברת בימי הקיץ. סמוך לבריכות ישנן משאבות העוזרות לשמור על לחץ המים היוצאים מן הבריכות - אלה הם הבוסטרים. נזכיר גם שתי בריכות ״לשעבר״: הבריכה הראשונה שהוקמה על גבעה במרכז הכפר, כיום משמשת גנון לילדים. הבריכה השנייה נמצאת ברחוב הבריכות, היא הגבוהה מכולן ושימשה בעבר גם לתצפיות על הסביבה.
הממונה על מערכת המים שלנו מכונה ״איש המים״. הוא אחראי על השאיבה מהבארות ומהבריכות, על תקינות הצינורות ועל אספקת מים סדירה לבתים. הוא גם קובע את התור להשקיית הפרדסים והשדות. במושב צורכים כמות של שני מיליון קוב לשנה בממוצע, והשאיבה מווסתת לפי צריכת המים. משרד הבריאות עורך בדיקות תקופתיות של טיב המים במושבנו לאורך כל השנה. הבדיקות נערכות בבריכות ובכמה נקודות ביקורת במושב - כל זאת כדי שנוכל להמשיך וליהנות ממים טעימים וטובים לבריאות.
מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד.
מים לשתיה ולהשקיה הינם מן הגורמים המרכזיים להתיישבות. ואכן בד בבד עם רכישת הקרקעות בסוף שנות העשרים, נעשו בידי הראשונים הפעולות לחיפוש מים ע״י קידוח בארות אל מקורות המים, קרי מי התהום שהם המקור היחיד באזור זה.
בתערוכה שלפנינו מוצגים האמצעים להספקת מים: הבאר והבריכה הראשונים והזרמת המים לחלקות הגידול: פרדס ושלחין.
הבאר הראשונה הייתה באר ״שכטה״. בור בקוטר של כ־4 מטר ובעומק של 30 - 40 מ׳, עומק שמגיע עד סמוך למפלס מי התהום. הבור נחפר בידיים, דופן בבלוקים מותאמים לעיגול. את האדמה העלו בעזרת גלגלת ודליים.
המשאבה (משאבת בוכנה) מוקמה בתחתית הבור. בתחילה מנוע דיזל מוקם בחלקו העליון כשהוא מפעיל את המשאבה בעזרת מוטות ארוכים. בשלב מאוחר יותר נקדחו בארות בעלי קוטר של כמה עשרות סנטימטרים. המשאבה הותקנה בתחתית הבור במפלס מי התהום כשהיא מקושרת למנוע שנמצא למעלה ע״י ציר ארוך. בעקרון בארות מסוג זה מופעלות עד ימינו אנו.
בריכה הוקמה בכל שוב במקום הגבוה ביותר במטרה ליצור וסת לעודפי מים ומאגר בעת ״מנוחת״ הבאר. המים מן הבריכה זרמו לישוב ולחלקות בכוח הכבידה (גרוויטציה). מאוחר יותר הותקן מדחף (בוסתר) כדי ליצור לחץ במערכת המים.
שיטות השקיה מוצגות לאורכו של הקיר בשתי שלוחות: הפרדס בחלק התחתון והשלחין בחלקו העליון.
השקית הפרדס: שיטת השקיה בצלחות השקיה ״קליפורניה״. המים הוזרמו בשתי דרכים:
1. צינורות ומגופי ברזל חוצים את החלקה בניצב לשורות. המים בציוד זה נמצאים בלחץ מלא.
2. צינורות ו״בריכות״ מגוף מבטון חוצים את החלקה כנ״ל. המים ללא לחץ.
הדרך הראשונה פעלה בפרדסי מטעי א״י והשנייה במושבים. שיטת השקיה זו פעלה עד הקמת מדינת ישראל.
השקיה בהתזה ״פרפריין״, החלה לאחר הקמת המדינה, כאשר קווי ברזל הותקנו בחלקות, בניצב לשורות. צינורות הפרפריין מאלומיניום בקוטר ״3 מחוררים ומנויידים. שיטה זו פעלה בספיקה גבוהה מאוד, דבר אשר גרם לבזבוז רב של מים ועד מהרה יצא משימוש.
המטרה מתחת לנוף: זו פעלה בצינורות מנויידים, בעיקרם מאלומיניום ובממטירים להשריה מתחת לנוף העצים. הייתה גם התחלה של שילוב בשלוחות פלסטיק כדי לחסוך ניידות או העברת הקווים. שיטה זו פעלה עד סוף שנות ה 50.
בשלחין:
1. צינורות ברזל ״1 וממטרות סביבון. לממטרות הסביבות קוטר הרטבה קטן ולכן נעשה החיפוש לממטירים שונים בהפעלה רוטורית וממטרות פטיש בתחילה מחו״ל ואח״כ בפיתוח מקומי, כל אלו להגברת מרחק ההצבה ולשיפור פיזור המים.
2. השקיה סניפית ״סקינר״: בנויה מצינורות בקוטר ״1 ובו פיו במרחק קצוב. בראש קו הצינורות נמצא מנוע הפועל בלחץ המים וגורם לתנועת הלוך ושוב של קו הצינורות. הקו מונח על רגליים בגובה של כ־ 1 מ׳ וניתן להעברה (ניידות). מרחק ההצבה כ־15 מ׳. שיטה זו פעלה מסוף שנות ה 40 עד אמצע שנות ה 50.
3. במקביל לשימוש בהשקיה סניפית מתגבר השימוש בצינורות אלומיניום ״2 מנויידים (בדומה לזה שבפרדס) כאשר מתפתח ומשתפר השימוש בממטירי פטיש לטווח רוך, ומרחק ההצבה בין הקווים הוא 12 מ׳ ויותר. מוצגים ממטירים שונים בהתאם להתפתחותם ואביזרי השקיה שונים.
כתב: יאיר צוק. התערוכה ממוקמת בחצר הראשונים