מאת נעמי גפני
ימי ילדותי עברו עלי בגליל. הורי גרו 7 שנים במחניים. את העלייה של ארגון ״יזרעאל״ אני זוכרת במעורפל. הייתי אז בת 3 וחצי. לפני כן היינו בכפר סבא. הייתי אז בת שנתיים. בקצה המחנה הוקמו מספר צריפים. מסביב בצבצה האדמה שעובדה ע״י הורינו וה״פולרים״ הגדולים.
בין הצריפים עמדה סככה גדולה, בה היו הילדים מתאספים ומשחקים. כעבור שנה נפתח במחנה הפקידים (בתי מטעי א״י) בית הספר. למדו בקרון. המורה רחל לימדה לבדה כיתות א׳-ב׳-ג׳ ובגן הילדים.
כאשר עברו משפחות המתיישבים למגרשיהם, נבנו 20 הבתים הראשונים. בית הספר הועבר למחנה תל מונד. נכנסתי לכיתה א׳. מרים לימדה אותי. את דוב וסימה לימד יצחק. עשו טיול למבצר אנטיפטרוס. הצטרפתי לטיול.
בכיתות ב׳ ו־ג׳ לימדה אותי שרה. בחנוכה שנת תרצ״ו (כיתה ג׳) חגגנו את חנוכת בית הספר החדש בכפר זיו.
בכיתה ד׳ קראו למחנכת רוזה. הייתי כבר בת 7 וחצי - ילדה גדולה. התחילו המאורעות. פחדתי לצאת לבדי מהבית. בחופש נסענו כל משפחתנו בעגלה לתל אביב. נשארנו שם והתרחצנו בים כל בוקר. מכרנו את הפרדות שלנו. אבי היה עגלון 8 שנים.
עברתי לכיתה ה׳ בשנת תרצ״ח. המחנכת הייתה רוזה. אני ואיה ברלין הצטיינו בלימודים. בימים ההם חלה סבא שלי. שלוש שנים לא ירד ממשכבו. ב-20 בספטמבר 1940 נפטר. המאורעות נמשכו. לכל עבודה נשלחו מתנדבים. ב־1 במאי 1938 נכנסתי לתנועת ״הנוער העובד״. המדריך היה משה ארגמן. הוא היה מדריך חרוץ וכולם אהבוהו.
עברתי לכיתה ו׳. המחנכת הייתה רוזה. בחנוכה היה נשף בכפר הס. הצגנו ״מתתיהו ובניו״. משה ארגמן היה הבמאי. בלילה נשמעו יריות מצד ״יכין״. השומר ישראל גולדנברג נפצע קשה. אחרי 7 ימים מת מפצעיו.
בהלוויה הלכנו בתהלוכה ארוכה ברביעיות, בראשים מורדים. אשתו הלכה כמשותקת. ליד ביתם צעקה: ״בני, בני, הנה אביך כאן!״ איום היה הדבר. כעבור חודשים נרצחו 4 חברים מעין ורד. ללוויה זו לא הלכתי. לא יכולתי לשמוע את היללות והצעקות.
בימים ההם הונח היסוד למועדון הנוער בכפר הס. בלילה אחד הותקפנו ע״י ערבים. הם הציתו את תבניות הברכה החדשה בגוש ב׳. כעבור כמה ימים, בבוקר, הותקפנו ע״י בריונים ערבים. כל הכפר עמד על רגליו. החבר מרדר נפצע. שבועיים שכב ב״בילינסון״. כעבור זמן מה הודיע לנו המדריך משה שהוא עוזב אותנו. עשינו לו מסיבת פרידה בבית הספר. משה סיפר לנו את פרשת חייו. קשה הייתה הפרידה.
כיתה ז׳. אני כבר בת 9 וחצי.
המחנך שלנו הוא צבי זבולון וויינברג. בחנוכה עשינו נשף בכפר הס. שמחה ואשר אביש ארגנו את הנשף. הצגנו את ״בנין החומה בימי עזרא ונחמיה״. בשנה זו טיילנו לגן מנשה, כפר יעבץ, קדימה, אבן יהודה, כפר נטר, בית יהושע ותל יצחק. קיבלנו מדריך חדש - משה שטיינברג.
בחודש מרץ 1940 קנו הורי עז לבנה רומנית. כעבור חודשיים המליטה העז בשדה גדייה קטנה, לבנבנה. קראנו לה ״חמדה״. מאוד התקשרתי אליה. הלכתי עם העזים למרעה וטיפלתי בהן. בחופש הגדול הוקם מחנה לילדים בחורשת האקליפטוסים של כפר הס. היינו שם מספר ימים. בערב האחרון סידרנו מסיבה. כמה היה טוב במחנה!
אווירונים איטלקיים הפציצו את חיפה ואחר כך את תל אביב וגרמו הרג רב. אז התחילו לבוא משפחות מהערים לכפרים. גם לגוש תל-מונד באו הרבה משפחות. ההפצצה הראשונה הייתה ב־ט׳ אלול תש״א-1941. הייתי אז בכיתה ח׳. רוזה חזרה להיות מחנכת. ילדי הפליטים מתל אביב הגדילו את הכיתה מאוד. המצב השפיע לרעה על הלימודים, לא רצו ללמוד. בכל יום ישבו בכל כיתה 2 הורים וגם זה לא עזר.
היחסים עם הערבים בסביבתנו היו טובים. באחת השבתות הלכנו עם זאב לטירה, קלמניה, רמת הכובש ועברנו את מיסקי. גם ילדי טירה ביקרו אצלנו, וגם ילדי טייבה. בשנה זו היה המחזור הראשון של בית הספר. גם דוב וסימה גמרו כיתה י׳.
עשינו נשף חנוכה והצגנו את ״חג המעלות״. בא דוד כהן מהמרכז. בשנה זו התחילו בבית הספר לבשל לנו ארוחות צהריים. בט״ו בשבט נטענו במגרש המשחקים שדרות עצים על יד המועדון. בפורים סידרו ״משלוח מנות״ חגיגי. הקריאו עיתון היתולי מוצלח. הקריאו את יובל ״העז״ לכפר הס. שמחנו ורקדנו.
ב־15 במרץ 1941 המליטה העזה גדי וגדייה. את הגדייה גידלנו וקראנו לה ״חביבה״. בשנה זו חגגו 20 שנה ליסוד ההסתדרות. היו חגיגות בכל המושבים מסביב. לבית-הספר קנו פסנתר. בבה אידלסון באה להרצות לפנינו וחנה קיפניס שרה וניגנה על הפסנתר. בחג הפסח נערך בכפר הס ״סדר״ משותף.
הילדים הציגו: ״אניית מעפילים״; ״חסידים״; ״משה במדבר״. אחרי כן היה חופש. אני מסדרת את הבית, מאכילה את העזים, מכינה שעורים ועובדת בגינה. מלמדת אנגלית לישראל בורלק. הוא מתקדם יפה מאוד.
בליל שישי 2.10.41 סידרנו מסיבת פרידה למשה המדריך. רקדנו, שרנו ופרצה הורה סוערת. קשה הייתה הפרידה. נכנסתי לכיתה ט׳.
באחד הלילות חלמתי חלום אימים: גדודי האויב מתקרבים אל ארצנו ושעת ההכרעה קרובה. פחדתי היה נורא! התעוררתי והנה אני מרגישה טיפות גשם על רגלי. כנראה שהגג דלף. זה היה הגשם הראשון בחורף זה. בערב יום שני 1.10.41 התאספנו במועדון. המדריך אמר שעלינו להקים את צריף המועדון. הוא מציע, כי כשנגמור את הקמתו נקשטו ונעסוק שבוע ימים בנושא ״ארגון יזרעאל״. זו הצעה טובה מאוד, רק שנקיימה… ביום הכיפורים צמתי כל היום (26 שעות). עכשיו אני קוראת את הספר ״ירושלים״. בליל יום ראשון, ליל שמחת תורה, הלכתי עם הורי לבית הכנסת. היה די שמח. ביום שישי באו כל ילדי בית הספר. הייתה אזכרה לאוסישקין, שמת לפני שבועיים ביום 3.10.41.
ביום ראשון התחלנו ללמוד בשעה 12.25 בצהריים. כך נמשיך כל השנה. רות תלמד אותנו אנגלית, חיים שיבר - היסטוריה, אלגברה והנדסה. רוזה - טבע וגאוגרפיה. צבי התחיל ללמד אותנו, ובצאתו את הכיתה סיפר למורים שהוא אינו רוצה להיכנס יותר לכיתה שלנו. למה?… גם רוזה אמרה שאין לה רצון ללמד את הכיתה הזו.
מדברים על פיטורי מורים. המיסים כבדים מאוד ומעלים אותם עכשיו. ההורים צריכים להוסיף חצי לירה לחודש! איך נחזיק מעמד? איך נמשיך בלימודים?
אנו לומדים משעה 12.30 עד 6.15 לפנות ערב. המורים התחלפו. גם מצב הרוח התחלף. יש לי רצון ללמוד הרבה, לקרוא הרבה, לדעת ולדעת… ההפרעות בכיתה עוד נמשכות.
פעם שוברים חלון, פעם שולחן, פעם כיסא או מטאטא השבוע עזבו אותנו שני חברים יקרים: משה שטיינברג ומיכאל בלאשטיין. סידרנו להם מסיבה בליל שבת. גוטקובסקי הקריא מכתב מחייל שכתב לכפר. הוא קיבל שי ששולחנו לראש השנה והודה לנו על כך.
הילדים היותר מבוגרים נשארו ושמעו דו״ח של משה, חבר מזכירות המועדון. המועדון הוקם, הגג כוסה, אבל חסרה רצפה. במשך הזמן זה יסתדר.
בליל שבת הייתה מסיבת חנוכה. ההורים הכינו אותה. היה שמח. לפני שבוע הייתה מסיבת חג ההסתדרות. היה גם מרגלית מ״אהל״. בליל שבת חגגו חג העשור של המושב עין ורד. מה הביא אתו 5 נערים רקדו עד 3 וחצי בלילה.
העז ״חביבה״ מתה. בבוקר ראינו שאין לה רצון לאכול. הלכתי אתה לטייל, פתאום שכבה בדרך ולא רצתה לקום. בכיתי הרבה והבאתי אותה על שק לחצרנו. היא פרפרה בין החיים והמוות כחצי שעה. מה לא עשיתי בשבילה? בת 8 חודשים הייתה וגמרה… הרבה זמן לקח עד שהתרגלתי למצב בלעדיה.
לפני שבוע חזר משה המדריך מהצבא. עשינו מסיבה והוא סיפר לנו על חיי, החיילים. המלחמה נמשכת הגרמנים נסוגים והרוסים לוקחים בחזרה את אדמתם, אבל הם מוצאים רק אדמה חרוכה. לפני זמן מה הכריזו על גיוס נשים בארץ. 500 כבר מתאמנות. מקווים שעם ניצחון בנות הברית ישלוט הצדק בעולם וליהודים יתנו את ארץ ישראל כולה.
בעוד 4 ימים צריכה חמדה׳לה להמליט. גם העזה השנייה צריכה להמליט בעוד כמה שבועות. לפני חצי שנה התחיל אבא לעבוד במחלבה. יש הרבה עבודה והשכר מועט. בתחילה קיבל 2 לירות לחודש, עכשיו הוסיפו לו עוד לירה.
יום נורא היה לי היום: חמדה׳לה קיבלה דלקת בעטין. רצת ילד״ר בקשט ולא היה בבית. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי… קנינו עגלה ושמה ״כוכבא״. היא בת אחד עשרה יום.
ערכנו אזכרה לגיבורי תל חי בבית הספר. ביום חמישי הכריזו על שביתה כללית בארץ. משעה 7 עד 11. הסיבה: אניית המעפילים ״סטרומה״ טובעה בים השחור ע״י מוקש. על אוניה קטנה זו היו 800 פליטים יהודים. היינו מזועזעים. משם נסענו באוטו ערבי עד משטרת חירבת באליט ומשם לנתניה. הלכנו ישר לים. מראה נהדר. הים גועש, הוא מלא קצף לבן. משם נסענו לכינוס השומרון. באו מכל הארץ. שם הספידו את נספי סטרומה. אכלנו ארוחת ערב במטבח הקבוצה. סניף תל מונד לן בחדר-האוכל על השולחנות.
הייתה מסיבת המועדון בליל שבת. הציעו לקרוא למועדון בשם סטרומה.
נגמר חג הפסח. קראנו ספר בשם ״קתרין״. מתארים שם את מלחמת העולם השנייה. מלחמה - זה הדבר הגרוע ביותר. מיליוני בני אדם נשמדים, אלפי יהודים נהרסים, הכל נהרס. מה שהאדם במצבו יצר - הולך ונחרב. מתי תגמרנה המלחמות בין אדם לחברו ובין עם לעם, מתי?!
המצב בארץ חמור מאוד. פוחדים שמא יבואו אווירונים ויפציצו. צריכים להיות מוכנים לכל. זאת ארצנו היחידה ובה נאחז, פה תקוות כולנו והיהודים בכל העולם ודם אחינו צועק אלינו: ״האחזו בקרקע הארץ ואל תכנעו לאויבי נפשנו…״
היום מלאו לי 15 שנה לפי הלוח העברי. היה נשף 1 במאי לבוגרים, השתתפו כמה מרצים. הם תיארו את מצב העם העברי בעולם. דרשו מכל מי שרק יכול להתגייס נגד האויב האכזר והנורא. חלק קטן מהכיתה השתתף בערב הזה, כי על החלק הגדול אסרו לבוא כי הלכו לנשף ריקודים של הצבא. לכן הם הכריחו שביתת לימודים.
שביתת המורים נמשכת שבוע ימים. בינתיים מתקרב חג הביכורים ולא מתכוננים, כי לא לומדים…
השבוע הורע המצב הפוליטי. הגרמנים כבשו את טוברוק ומתקדמים לעבר מצרים. הסכנה מתקרבת לארצנו. מצב חירום בארץ. הוכרז גיוס כללי. במשך השבועיים האחרונים תוקף אותי מצב רוח משונה. מלחמה זה הדבר הגרוע ביותר: מיליוני אנשים נהרגים, ארצות נהרסות, ערים נשרפות, הרבה אניות ואלפים מטביעים בים. הכל הכל בגלל המלחמה! למה?!
מכפר הס יצאו 5 נערים ו-2 בוגרים. כולם היו בחופש, חוץ ממסינגר, כי הוא בשבי. כולם יהיו נהגים מושלמים ושולחים אותם לאי שם… אני בטוחה שבקרוב נתראה ובפיהם המילה - ניצחון! אמן סלה!
יש לנו עוד 4 ימים ללמוד ויש לנו הרבה בחינות. בתנ״ך על הנושא: מפלת מצרים לפי הנביאים ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל ועוד הרבה בחינות, הרבה צעירות התגיסו לבריגדה ולנוטרות.
נסענו לראות את מצעד החיילים והחיילות העבריים. יום הגדודים העבריים בתל אביב עבר בטוב טעם. בערב שטנו בירקון.
אני יושבת עכשיו בחדר. החדר מלא רהיטים ובחדר השני שוכנים אפרוחים בני חודש ויותר. המלחמה נמשכת זו השנה הרביעית. עד מתי - אין איש יודע. אבל דבר אחד ברור: הסוף - המפלה של גרמניה. אם לא - כניעת כל העולם התרבותי תחת עול הנאציזם והפשיזם, הכלבים הללו! עם מפלת בנות הברית, חלילה, מסתיימת שאלת היהודים ושאלת ארץ היהודים...
היום י״א באייר תש״ג - היום מלאו לי 16. זה כבר לא 13 ולא 12. אני מרגישה שהתבגרתי קצת. לפעמים מתעוררת שאלת הגיוס, אבל עוד לא הגעתי לגיל הגיוס.
היום יום אבל לעמנו בארץ, יום עצומת הישוב על דם אחינו השפוך. כל הישוב שרוי היום באבל.
שליחי היטלר מוסיפים להשמיד את אחינו בגולה. מובילים ילדים זקנים, נשים וגברים למחנות ריכוז ושם מתאכזרים להם, לנפשות הטהורות, מענים אותם בכל הצורות שהטכניקה החדשה המציאה. יום אחרי יום נספים אלפים ומאות. האומנם לב האדם כה קשה ואכזרי שאינו מרגיש את ייסורי היהודים ואת ההרג האיום? כל העולם? האומנם? הישוב מזעיק את בנות הברית לעזרה, ובני העם היהודי נלחמים בתוכם, נלחמים במלחמה הגדולה נגד היטלר, ביבשה, בים ובאוויר. הבו עזרה! פתחו שערי הצלה, שערי ארצותיכם אתם ושערי המולדת לעם חסר מולדת! אל תאחרו עוד!
הועד הלאומי ציווה על הישוב העברי לשבות היום משעה 12 בצהריים. מחתימים את כל בית ישראל, צעירים ומבוגרים. היום עורכים עצרות בכל רחבי הארץ להזכיר את מיליוני היהודים שכבר אינם, ואת חיילנו שנפלו בקרבות ולעורר את העם למאמץ מוגבר להצלה. אל ייאוש!
הממשלה נתנה 39,000 רישיונות עליה, אבל אינה מעמידה לידינו אמצעי הובלה, ואם נצטרך להעביר את העולים דרך טורקיה זה ייקח 12 שנה עד שנעביר את כל העולים הללו.
היהודים שנשארו בחיים בגיטו ורשה התארגנו להלחם בנאצים. הם לוחמים בידיים ריקות, בנשק קל נגד טנקים, אבל הרבה נאצים חבר נפלו במלחמת הגבורה הזאת.
מלחמה זו תירשם בהיסטוריה כסמל הגבורה שלא הייתה כמוה מימי בר כוכבא, רבי עקיבא ויתר גיבורי האומה מדורי דורות. הייתה פעולה ימית של חיילים יהודים בדרך ממצרים לטורקיה. הגרמנים הפציצו מספר אוניות וביניהן אוניה עם חיילים עברים. יש למעלה מ־100 נעדרים וביניהם המדריך משה שטיינברג… המדריך שלנו.
עשינו טיול לירושלים. ביקרנו גם באוניברסיטה על הר הצופים. בקרבת מקום נמצא בית הקברות של חללי המלחמה הקודמת בארץ של בנות הברית. יש שם כ־25 קברים של חיילים יהודים. בית קברות נקי ומסודר.
בשמחה רבה מהולה בעצב עמוק שרויים אנו במושבנו כפר הס. באו שני הבנים שלנו אריה ומיכה במדי צבא. הם הגיעו לכפר הס ב־2 ביולי 1943 ועליהם לחזור ב־13 ביולי לאי שם… תחילה לא האמנתי שהחיילים שלנו באו לחופשה, אבל, זאת מציאות. בערב התלבשתי והלכתי עם אחותי להיפגש עם החבר׳ה.
היינו אצל משפחת אריה גלונסקי ואכלנו מכל טוב. בכניסה ישבו מספר משפחות על יד שולחן ארוך וערוך משקאות ומאכלים. פתאום באה עלי התרגשות או ביישנות ולא יכולתי להוציא מילה מהפה, רק לחיצת יד חזקה וחיוך ידידותי, ובזה סיימתי פגישתי הראשונה. הנה הם, אותם האריה והמיכה כמו שהכרתי אותם, אולי זה רק כלפי חוץ, מי יודע מה מתרחש בלבם פנימה, מי יודע אם לא מכסים את העיקר? מי יודע?… אינם מספרים כלום על חייהם בבנגזי, התלבטויותיהם והרפתקאותיהם הרבות במשך 10 חודשים בחזיתות השונות.
גם יוחנן דובסטר ומיכאל קרסל היו בחופשה. זה היה שבוע עם מגוייסינו. גם יצחק טיטיבסקי היה בבית. במוצאי שבת התאספנו בחורשת האקליפטוסים. הדליקו מדורה, שני בנים שמרו על האש ואנו ישבנו במעגל ושרנו.
יום שישי - אתמול הלכנו בסוף הלימודים לבית הקברות. מלאו 5 שנים להירצחם של 4 חברים מעין ורד. קברו של ישראל גולדנברג הוא הראשון בבית הקברות בתל מונד ועכשיו בית העלמין מלא…