באוקטובר 1955 הגיעה משפחתי, משפחת סמדג׳ה, מטוניס למושב משמרת. אבי - אדמונד-דוד, אמי - מרים מימי, שני אחי - רמי וג׳לבר ואני - מגי. אחותי דליה, נולדה בארץ והיתה ה״צברית״ של המשפחה.
הייתי בת חמש. למרות גילי הצעיר מלווים אותי קרעי זיכרונות וצבעים מאותה עלייה. כדרכם של זיכרונות מוקדמים, לא תמיד ברור מה בא מהזיכרון ממש ומה נכסנו לעצמנו כזיכרון מתוך סיפורי המשפחה.
להחלטה להגיע למושב משמרת חברו שני דברים. האחד היכרות הורי עם פעילת עלייה - תמר מיימון, תושבת משמרת שביקרה בטוניס ולפי סיפורי הורי אף שרה בחתונתם וליוותה את עלייתם. מראה השדות הירוקים בדרך מנמל חיפה ובעיקר ממטרות המים שהשקו אותם, שכנעו את אבי לקשור את חייו וחיינו במושב.
ולכן כאשר נשאל אבי עם רדתנו מהאוניה לאן ירצה ללכת, ענה בטבעיות ״למושב״. הוא רק לא הבין מדוע גם אימי נשאלה בנפרד לרצונה, שהרי ברור שהיא הולכת איתו.
מאותה עלייה ארצה זכורים לי שני דברים: זיכרון מעומעם של טלטלות האוניה, דבר שהשניא עלי לשנים רבות תפוחים אדומים גדולים. במשך שנים רבות היו קשורים אלה בזיכרון הטלטלות בים. זיכרון נוסף הוא מעילה של אימי. מעיל צמר אפור רך מנומר באופן עדין ביותר. מגעו הרך של המעיל וצבעו המרגיע הם זיכרון הצובע את המעבר לארץ חדשה באופטימיות נעימה.
אני זוכרת שנערכה לנו ״קבלת פנים״ במחסן ההספקה במושב. התושבים הותיקים קיבלו שם את פנינו. הזיכרון האישי שלי מאותו מפגש הוא רגליים רבות, נראה שמבטי בגיל האמור הגיע עד שם.
הצבע הזכור לי ממעמד זה הוא של אפרוריות, מדובר בחודש אוקטובר, ואני נאחזתי במעיל הרך והחם של אמא. מסיפורי הורי על אותו מפגש אני יודעת שבנוסף לתושבים הותיקים קיבלו אותנו בשמחה גם עכברים שהתרוצצו באותו מחסן הספקה.
מיטות הסוכנות, השולחן הקטן, הפתילייה, מספר כסאות ועוד פריטים בסיסיים זכורים לי בבהירות שכן הם המשיכו ללוות אותנו שנים רבות.
זכור לי ״ישראל המדריך״ לבוש בבגדי החאקי וכובע הטמבל שליווה את העבודה החקלאית של אבי והעולים האחרים בראשית דרכם.
זכורים לי בחום הערבים בהם התקבצו בביתנו כמה משפחות עולים ומר שוגר התנדב להיות מורה האולפן שלהם: ״מה זה״? ״זה פי-נה״. אלא שחיי היומיום ובעיקר העובדה שהיינו ילדים, עזרה להורינו לרכוש את השפה במהירות.
הבית בו גרנו היה בראשיתו בן שני חדרים. השירותים והמקלחת היו בחוץ. לימים נבנה חדר נוסף אותו חנכה דווקא העגלה הקטנה שניתנה ע״י הסוכנות על מנת להתחיל ב״קריירה החקלאית״. עד שנבנתה הרפת, הייתה העגלה ״בבט״ דיירת כבוד בחדר החדש. כאשר נבנתה הרפת ״הוצאה העז״ ורווח לנו.
למרות שבא מהעיר, הפך אבי עד מהרה לחקלאי בכל רמ״ח אבריו וזכה בציונים לשבח ואף בפרס הנשיא, יצחק בן צבי, על גידול סלק בהמות. הוא אף נטע שני דונם קפה וזכה לקטוף מחזור או שניים של פירות. מבחינתו הייתה זו הרפתקה חקלאית. התהליך כולו לווה בהדרכתו של דר׳ גינדל ממכון ויצמן. שמורה עימי עדיין כתבה שפורסמה בנושא ב״מעריב״.
יחד אתנו עלו משפחות נוספות מטוניס ובשכבת הגיל שלי היו כמה ילדים נוספים: איה ושמעון דמרי, מונדו בסמוט, ניסן דמרי, זלמן בוכניק (ז״ל שנפטר בדמי ימיו) ואם שכחתי מישהו, איתו הסליחה. יחד הלכנו לגן ואח״כ לביה״ס היסודי האזורי בתל-מונד בניהולה של רות גרסטן. מגן הילדים זכורה לי הזרות הראשונית, אי ידיעת השפה ו״הבריחה היומיומית״ הביתה. לאה הגננת וגילה כרמי עשו כמיטב יכולתן, אבל אלו היו חבלי ההסתגלות. טוב שאלה לא ארכו זמן רב מידי ולכיתה א׳ כבר הגענו מחוייכים, יודעי עברית, כדרכם של ילדים צעירים הרוכשים את השפה מהר. את המעבר לכיתה א׳ המתיקה המורה ברכה שעד היום זכורה לי בחצאית ה״קלוש״ הפרחונית, חולצתה הלבנה והחגורה העבה האדומה למותניה. כל כך אהבתי אותה, דבר שודאי עזר לי לרכוש את הקריאה מהר וליהנות מהלמידה.
בימים הראשונים להיותנו בכיתה א׳, שונו שמותינו ״הגלותיים״ ע״י מורתי האהובה. אני זוכרת באופן מאוד חד את ״המשא ומתן״ עם המורה בנושא. היא ניגשה אלי, שעה שהתלמידים האחרים עבדו ואמרה לי את המשפט שנכרת בזיכרוני: ״מגי זה לא שם עברי, איך את רוצה שיקראו לך? ורדה? שושנה? מלכה?״ אם המורה אומרת שמגי זה לא שם עברי היא ודאי צודקת, ומגי הוא ודאי גם שם מכוער, כך חשבתי לעצמי, ובחרתי שם מתוך ״הגלריה״ שהוצגה לפני. כך עשתה גם לשאר התלמידים שנשאו איתם ״שמות לא עבריים״. באתי הביתה והודעתי להורי שמהיום שמי בישראל לא יהיה עוד מגי. הם לא מחו, לא הלכו לביה״ס, אבל המשיכו לקרוא לי ״מגי״. אגב, לשמי חזרתי בהיותי בכיתה י״א. באופן מוזר למדי אין בליבי על המורה, ואולם בהיותי יועצת חינוכית היום, אני רגישה לנושא ולא מאפשרת בביה״ס בו אני עובדת, לשנות שמות לילדים עולים (שהרי בנושא זה לא למדנו הרבה מהניסיון).
גדלתי במושב משמרת עד תום שירותי הצבאי. בתקופה זו התעצבה אישיותי וממנה לקחתי לחיים הרבה מאוד. אין לי זיכרונות הקשורים לעובדה שעלינו מטוניס, היו לי חברות טובות לא רק ממשפחות העולים מטוניס ומעולם נושא המוצא לא היה על סדר היום עבורי כילדה וכנערה, לא נחשפתי לנושא המעברות וכל הקשור לכך. הורי היו אנשי עבודה חרוצים שחינכו אותנו שצריך ללמוד על מנת להתקדם והמדינה אינה חייבת לך אלא אתה חייב לעצמך ולמדינה. רק כאשר בגרתי ועברתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, בה אני גרה כיום, רק אז נחשפתי לכל סיפורי המעברות, ארץ ישראל השנייה וכו׳. עד היום אני יודעת לומר ששפר גורלי בכך שילדותי והתבגרותי היו במושב משמרת ובעיקר שחונכתי ע״י הורי שהיה ברור להם מה נכון וכיצד סולל אדם לעצמו את נתיבי חייו. אבי נפטר ב-1981 וקבור בבית העלמין בעין ורד בגוש תל מונד. כל חייו היה קשור לאדמה ולמקום. אימי עברה אחרי מותו לגור בבאר שבע מקום מגורי ומגורי אחותי ונפטרה ב-1989, אישה בעלת עוצמה פנימית, עדינת נפש וחכמה.
ולו יהי תיעוד זה זיכרון לאומץ שהיה לשני הורי להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה בצורת חיים שלא הכירו מעולם. האומץ לעשות בחריצות באמונה ולהיות ערכיים. זו גם ההזדמנות לומר שמושב משמרת היה ואני מקווה שעודנו מקום טוב לגדול בו.
מאת מגי בנדיק (לבית סמדג׳ה)
על ימיו הראשונים של המושב, שוחחתי עם בני דור המייסדים: חיים שני, עליזה פרידמן ויהודה עובדיה.
גרעין משמרת הוקם בחודש אוגוסט בשנת 1946 ע״י תנועת המושבים והורכב מיוצאי הצבא הבריטי, שעבדו כמפעילי נמל בצפון אפריקה, ומספר חברים נוספים שחיו, בכפר ויתקין. השם ״משמרת״ ניתן לו על שם משמרות פועלים יהודים שהבטיחו העסקתם ע״י פרדסנים בשרון.
המושב הוקם בתוך פרדס רייסקין, (שניטע ע״י יהודי בלגי בשם זה), שנרכש ע״י הסוכנות היהודית. יכין חק״ל עיבד את הפרדס בן 348 הדונמים ואנשי משמרת עבדו בו כפועלים.
בתוך הפרדס, בחצר של ארבעה דונמים עמדו באר ובית אריזה, שסביבם הוקמו צריפים ואוהלים, בהם התיישבו אנשי הארגון - כ־20 במספר - רובם רווקים. הרווקים בחבורה גרו באוהלים. המשפחות שבקבוצה גרו בצריף גדול, שחולק לשמונה חדרי משפחה, באמצעות קירות מפרידים, שבהם היו חורים, אותם הקפידו לסתום. לילה אחד שמעה משפחת פרידמן הצעירה רשרוש על הקיר הגובל עם משפחת אפודי. עליזה ראתה אצבע קטנה שדוחפת את הסתימה בחור ובעקבותיה עין נוצצת וקריאת שמחה - ״זיה״. היה זה התינוק של משפחת אפודי, שזיהה אותה בשמחה. ממש ״תנאים אינטימיים״.
בשכנות לפרדס שכן הכפר הערבי מיסקי.
המתיישבים קיבלו מהאנגלים רובים איטלקיים להגנתם. בכסף שהרוויחו בעבודתם כפועלים קנו ממוסדות ההגנה מקלע ״ברן״ וארבעה ״סטנים״ ב־1000 לירות ישראליות של אז. את הנשק הטמינו ב״סליק״ והוציאו אותו ביום הכרזת המדינה. ערב מלחמת השחרור, חלה הרעה במצב הביטחוני, ואנשי המושב עברו לגור בחלק הדרום מזרחי של חרות, אליו העבירו את האוהלים והצריפים. חלק מן הנשים והילדים עבר לגור בבתי משפחות במושב, חלק מהתושבים המשיך לעבד את הפרדס והאחרים גויסו לצה״ל.
בשנת 1949 החלו בבניית 30 הבתים הראשונים במושב ובשנת 1951 נכנסו אליהם ראשוני המתיישבים. כל יחידת משק כללה 30 דונמים, כש־25-30 מהם צמודים לבית וייתר הדונמים בפרדס המשותף, שחולק מאוחר יותר למשקים.
כל משק קיבל לרשותו שלושה קווי צינורות להשקיה, פרה, חמור קפריסאי או בעלות על מחצית סוס. באמצע שנות החמישים נקלטה במקום קבוצה נוספת בת 35 איש של חיילים משוחררים ועולים חדשים. שנה אחר כך הצטרפה למושב קבוצת עולים מרומניה ואחריה קבוצת עולים מצפון אפריקה. שנות החמישים היו קשות מבחינה ביטחונית. פדאיונים חדרו למושבים וגנבו מכל הבא ליד. המצב יצר ״יד קלה״ על ההדק.
כדי להגן על הפרות, ריכזו אותן החקלאים לעת ערב במכלאה, שעל שמירתה הופקד וולר הזקן. לילה אחד ירה השומר בפרה ש״לא ידעה את הסיסמה״.
המתח בלילות היה רב ומלבד וולר הזקן שמרו גברי המושב כל לילה. לילה אחד נשמעו קולות חשודים מחצרה של משפחת פרידמן. ז׳אק ועליזה העירו את הילדים ואמרו להם להסתתר. הם הציצו מבעד לחלון וראו דמות לבנה חומקת מעץ לעץ. כשעמדו לירות ברוצח, גילו שהיתה זו העז הלבנה של קופר השכן. אחד השומרים, פרטיזן לשעבר, גילה לילה אחד דמות חשודה מתגנבת לצידו. הוא ירה לכיוון הדמות. חיים שני, שהיה האחראי לביטחון המושב, נזעק לשמע היריות וחשף את החשוד - היה זה צילו של השומר. זוג אחד, שהלך בלילה לטפל בגינת ביתו, שהיה בתהליכי בניה, נורה בטעות ע״י השומרים. האישה נפצעה קשה בראשה ואושפזה בבלינסון לתקופה ממושכת.
בשנים הראשונות היתה למושב משאית אחת, בה נהג חיים שני. בשנים אלה נולדו ילדים רבים במושב וחיים היה מסיע את הנשים לבית היולדות בחדרה. את אילנה רוטמן ותמר מימון הסיע 3 פעמים לבית היולדות והן חזרו כשבנים בחיקן. בפעם הרביעית ביקשו לנסוע עם מישהו אחר, ״כי עם חיים יולדים רק בנים״ אכן בפעם הזו ילדו שתיהן בנות. במשאית זו היו נוסעים גם פעם בשבוע לסרט בפתח תקוה (״חלף עם הרוח״, ״למי צלצלו הפעמונים״ ״הגשר על נהר קוואי״ ועוד). כשחזרו לילה אחד מהסרט, רעדו החבר׳ה מקור. חיים הנהג ״פיברק״ קלקול באוטו ובקש מכולם לרדת לדחוף. כשהתחממו, התניע את המשאית וכולם המשיכו לנסוע.
הותיקים זוכרים בנוסטלגיה את האווירה החברית ששררה בשנים הראשונות: עזרה בניקיון הבית ליולדת שחזרה הביתה, הכנת תבשילים, הכנת בגדים לרך הנולד וטיפול בילדי המשפחה, מסיבות משותפות, כמו ברית, בר מצווה וחתונה - להן תרמה כל משפחה כיבוד - מסיבות משותפות בחגים, ערבי שירה בציבור ועוד.
היום חיים במשמרת כ־75 קשישים. הם נהנים מפעילות ענפה שמאורגנת בחלקה על ידם ובחלקה ע״י המועצה האזורית. הם מרגישים בנתק בין הקשישים לצעירים, בייחוד בהתיישב בעובדה שהיתה תחלופה גדולה של משפחות במושב. בני דור ההמשך - יוסי קפלן, אילן גרינפטר ומשה פריד העלו זיכרונות מילדותם במשמרת: בשנים הראשונות לא היה חשמל במושב והחיים היו מתנהלים לאור עששיות. לאט לאט חוברו כל הבתים לזרם החשמל. משפחת פריד רכשה לעצמה רדיו ענק, עוד לפני ההתחברות. בני המשפחה היו נושאים את המכשיר הענק לבית משפחת אנטיפוב ושם היו כל בני המושב נאספים להאזין ל״פלא האלקטרוני״. הילדים היו עוזרים להורים בעבודות החקלאות אחרי הלימודים בבית הספר. העבודה השנואה ביותר היתה זו של השקיית הפרדס בגומות - עבודה שארכה שעות רבות. התלמידים היו מוסעים לביה״ס בתל מונד.
ב־12:00 בצהריים היו הסעות בחזרה למושבים. תלמידים בכיתות הגבוהות יותר, שלמדו עד שעה 13:00 או 14:00, נאלצו לחזור ברגל. מדי פעם היו ״תופסים טרמפ״ עם אבא של ילדה מחרות, שבא לאסוף אותה בעגלה רתומה לפרד.
היכן שעומדת היום המזכירות, היה פעם מגרש חול גדול, עליו היו משחקים בכדורגל. בחגי תשרי, אחרי התפילות בבית הכנסת, היו הילדים נוהגים ללכת לפרדס ולערוך ביניהם ״מלחמות״, כשפרי ההדר משמש להם נשק.
הם אהבו ל״התפלח״ לברכת ההשקיה של המושב ולהתרחץ בה. האחראי לענף הפרדס היה רודף אחריהם ומכה אותם.
בשבתות היו כולם נוסעים לחוף כפר נטר במשאית של דוד רוזנברג. האמהות היו מביאות איתן סלים מלאים באוכל ופיקניק מושבי היה נערך על שפת הים. בגיל בוגר יותר היו מתרכזים במועדון במושבי ורוקדים ריקודים ״סלוניים״ לצלילי הפטיפון של מנחם מימון. גם למועדון בבית יחיאל היו מגיעים על טרקטורים וכשבגרו נהגו לנסוע בסוסיתא של אריק רוטמן לדיסקוטק ״בר אוריין״ בנתניה.
מתוך: אורנה רוז׳יצקי הדס, זרקור על משמרת, שבשבת לב השרון גיליון 15.