בשנת 1980 טיילתי בשדות המוריקים שעטפו את המושב. הפרדסים השתרעו ומלאו את האדמה החומה, התחולל מאבק בין הכתום לירוק מהו הצבע השליט?בשפע התפוזים עטף את והשטח נצנץ בכתום. יש להנציח פרי זה לחשתי. והדמיון החל להתפרע, הריקוד הבשיל במהרה ובו התפוז מעלה על הנס.
לימדתיו בבית הספר המשותף והבנות המחוללת נושאות את התפוזים בידיהן כמתת אלוהית.
ומאז מדי שנה דור הולך ודור בא הריקוד צובר תאוצה וחיות, התפוז חוגג.
חלפו שלושים וחמש שנה, הגיעה שנת 2016 ושוב הנוף החקלאי קורא לי. יצאתי לחפשו ולהתבשם בו.
חיפשתי את הכתום, הכתום הזה שהלך ונעלם עם השנים.
הפרדסים נעקרו, העצים מוטלים על הרגבים ושורשיהם זועקים לשמיים. הגעתי להחלטה בלתי נמנעת לקטוע את המסורת, לרוקן את ידי הבנות הרוקדות.
תהא זו שנה ראשונה שנת 2016, בה התפוז אינו נוכח בריקוד התפוזים. הפרי שיצר כאן חיים בשנת 1930 ויישב את החלוצים בשממה הלך ונעלם. ורק הצעיף הכתום מעיד על ימים שחלפו ונשאר לזיכרון.
מרים גת