כאן לפני כארבעים שנה נולדתי
בצריף קטן, בכפר קטן,
עברה לה ילדותי.
זוכרת אני
את רגלי הקטנות
הולכות יחפות
בחולות בין שבילי העפר.
שבילים שבילים
לכל בית מובילים
וההולכים עליהם
אנשים פשוטים וטובים.
זוכרת
איך בצידי הדרכים
צמחו כלניות וצבעונים
טורמוסים וסביונים
וקטפנו לאימא זר
כי אז, בשדה,
לא היה חסר.
זוכרת
את ריח החג המתקרב.
באוויר ריחות של
ניקיון ותבשילים
וכולם ממהרים ממהרים.
ואז כשברוב הדרו
נכנס לו החג
הייתה אוירה של קדושה
וקולות של ניגון, תפילה וקידוש.
ולנו הילדים לא נותר
רק לקלוט, לטעום ולחוש.
אך יותר מהכל
הכי אני זוכרת:
את האנשים.
היינו כמו משפחה אחת גדולה
כשהייתה חתונה, כולם ביחד
בשלו ואפו
כולם קיבלו הזמנה
כולם הגיעו לחופה
כולם התרגשו רקדו ושמחו
כאילו אח או בן שלהם חיתנו.
ואם לוויה הייתה חלילה
ביחד ליווינו
כאבנו, תמכנו בכינו
ואפילו שעכשיו עין שריד יותר יפה
השבילים הפכו כבישים,
והצריפים, בתים גדולים ונאים
חסרים לי ה"ביחד" של האנשים
ואני קוראת לכל ילדה וילד
לאהוב ללטף לשתף
כי זה הרבה יותר כיף!
עין שריד - אורנה אללוף - יום הראשונים תש"ס 2000.